הבת שלי מלמדת אותי כמה קשה זה ללמוד לשלוט. אני מנסה לגמול אותה. היא רוצה להיגמל. זה נגמר בשבת מלאת פספוסים וניגובים ומגבונים וסמרטוטים ומיליון תחתונים רטובים עם ציור של חד קרן. היא בדיוק בשלב הזה שהיא יודעת מה היא רוצה, היא בוחנת גבולות, היא מתחילה סוף סוף לדבר כמעט ״נורמלי״ והכי נורמלי שהיא מתחילה לשים עליי פס. שלב מאוד הכרחי עבורה בהתפתחות כילדה. שלב מאוד מחורבן ומעייף עבורי בהתפתחות כאמא. אני בונה בעצמי סבלנות לא לצרוח, לא לאבד שפיות, היא עושה לי בית ספר. היא מלאת אופי ודעתנית בדיוק כמו אמא שלה. היא שולטת לי על הצורה ואני מנסה להילחם בזה בשארית כוחותיי. עכשיו עם הגמילה היא מגלה את הפושפוש שלה ואני רק מתפללת שהשלב הזה יעבור בשלום. אולי מזל שאין לי בן. ככה הייתי צריכה ללמד אותו לכוון כל היום והפיפי שלו היה משפריץ לכל הצדדים. כנראה שהוא היה משתין עליי. לפחות היא לא משתינה עליי. מנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה. מצד שני היא בת. או כמו שאייל גולן ה״מלך״ אומר ילדה קטנה עם קוקיות.מוזר דווקא חשבתי שהוא בקטע.
אז היא ילדה קטנה עם קוקיות והיא חשופה לכל השיט של העולם הזה. היא חשופה לכל הדברים שאני עברתי. מחשבות שמעוררות בי כל הזמן חרדה. אבל אני נותנת לה פשוט להיות.
פשוט להיות היא.
מנסה לא להראות לה שאני מפחדת כל פעם שמסתכלים עלינו מוזר בגינה.
משקשקת כל פעם שילד לא רוצה לשחק איתה.
בוכה כל פעם שאבא שלה מאכזב אותה.
כל כך הרבה דברים שאין לי שליטה עליהם שלא היית רוצה שתחווה, הם פתח לעוד המון דברים שאין לי שליטה עליהם שהיא תחווה.
בדיוק בגלל זה אני מנסה להתמקד במה שכן יש לי שליטה עליו.
כרגע זה ללמד אותה לעשות פיפי וקקי בשירותים.
אבל בגדול פשוט לתת לה להיות הילדה שהיא ולהחזיק אצבעות שאני לא אדפוק את זה.
