ברגעים שאני נוסעת ברכב, החלון פתוח עד הסוף, הרוח בשיער, הסיגריה ביד ואני על 120, אפילו קצת קריר לי.
אני חושבת על כמה ארעיים הם החיים. פנייה אחת לא נכונה עם ההגה ואני נעלמת מהעולם על כביש 6. יבואו שתי ניידות. אמבולנס. יהיה פקק של בערך 15-20 דקות. אנשים יצפרו. יתעצבנו.יתקדמו לאט. עד שיגיעו קרוב יותר ויבינו שהייתה תאונה. אז הם ישתתקו מחרדת המוות האופפת אותם. יישאו שבועה בליבם לנהוג בזהירות ובסבלנות. לאחדים זה יחזיק שעה שעתיים, למעטים אולי יום יומיים.
החיים ימשיכו. הניידות יחזרו לתחנה. האמבולנס יגיע לבית החולים. אנשים יצאו מהפקק ויתקדמו אל עבר היעד שלהם.
כשאני ממשיכה בנסיעה. אני חולפת על פני השדות הירוקים. מסתכלת על פני השמיים השחורים. הירח כבר גורע, אך עדיין כמעט נראה מלא. אני חושבת לעצמי כמה קשה לי להרגיש. כמה שזה כואב. לפעמים זה מרגיש כמו לבה רותחת נשפכת על עור חשוף, חורכת את הבשר עד לעצמות.
לפעמים זה שורף כמו חתך של להב חדה על רגל או יד. קשה לי להרגיש. אני בורחת מזה. אני מפחדת מזה. אני מרגישה יותר מידי. הדמעות עולות במעלה הגרון ונתקעות שם. מסרבות לצאת כדי לא להתפרץ, אולי כי אני מחזיקה אותן כדי שלא יטשטשו לי את העיניים בנהיגה.
ברגעים כאלה מתחשק לי להיות חסרת תחושה. מעופפת לי במדבר כמו עפיפון. לא מחוברת לקרקע. בלון בלי חוט. מדמיינת כמו חוויה של סטלה טובה. פתאום כל הדאגות שלי נקברות עמוק עמוק באדמה. בקושי נשאר לי פתח לאוורור. אני מסתכלת מסביבי. אני מבקשת להיות חסרת רגש. אולי אדישה ? אולי רדומה ? אני חושבת על העננים הכהים ועל הכוכבים. מתרשמת מיופיים, נהנית מן האוויר הקר, אבל אני לא מרגישה. אז לא כואב לי. אני לא מרגישה אז אני לא בוכה. אני חסרת תחושה=חסר רגש=חסר חיות=מוות. לכן אני גם לא חיה. אני על התפר הזה. הרבה זמן לא הרגשתי אותו בצורה כל כך משמעותית. ממשיכה לנסוע בכביש הישר ולא מתנגשת בצידי הכביש.
אני מקבלת את העובדה שלחיות זה כואב. לחיות זה התמודדות. לחיות זה להרגיש. לחיות זה להיות.
אני לא שלמה איתה.
הרי אחרי הכל בעל כורחך אתה נולד ובעל כורחך אתה מת.
יש לי אותי. אני אומרת לעצמי. יש לי אותי. הדמעות כבר מתחילות לזלוג. יש לי אותי. אני אומרת לעצמי.
תעשי שזה יהיה מספיק.
