חדר האוכל היה מלא ברעש של מגשי מתכת, כפות נופלות, שיחות של עייפים. רק בפינה השמאלית, ליד שולחן המטבחונים, היה שקט מסוים. כמו אזור אחר — עם חוקים אחרים.
היא כבר ישבה שם. התמקמה מוקדם, חיכתה. לא לו — אבל גם לא בדיוק לא לו.
המדים שלה היו תקניים על הנייר, אבל לא על הגוף. החולצה הייתה רפויה מדי, פתוחה טיפה מעבר לנדרש. הבד הדק לא הסתיר לגמרי את מה שמתחת.
הפטמות שלה, קשות — זקורות — שרטו את הבד כמו טענות.
היא לא לבשה חזייה. לא במקרה. היא ידעה שהוא יבחין.
א׳ נכנס מאחור, לקח מגש. לא הסתכל עליה מיד. היא ראתה את זה, וזה כמעט שיגע אותה.
הוא ראה. הוא תמיד רואה.
והוא בחר מתי להגיב.
היא תקעה מזלג לתוך קציצה, ואז שאלה בלי להסתכל:
״תגיד, יש פקודה צה”לית שאוסרת על חוטיני בבסיס? או שזה רק המלצה?״
הוא הניח את המגש על השולחן, התיישב לאט. לקח את הזמן. הסתכל עליה עכשיו, ארוך.
״חוטיני זה לא הבעיה,״ הוא אמר.
״הבעיה היא מי שלובשת אותו וחושבת שזה סוד.״
היא חייכה. ציפורניים אדומות, לא לפי פקודות, שיחקו עם קצה של לחמנייה.
״אז תגלה לי. אתה בודק לפעמים, או רק מנחש?״
הוא לא ענה. רק שלח מבט אל הירך שלה, שהתגלתה קצת יותר מדי כששילבה רגל על רגל.
העור שלה היה חלק, אבל לא חלק לגמרי.
סימנים קטנים, קווים אדומים דהויים — כמו עקבות של לילה שהגוף לא שכח.
הוא ראה. והיא ידעה שהוא ראה.
והיא רצתה שיראה.
״זה כלום,״ היא לחשה. ״פעם קיבלתי הרבה יותר מזה רק כי לא עמדתי זקוף.״
העיניים שלה התריסו, הגוף שלה התחנן.
הוא התכופף קדימה. נשען קרוב אליה. קולו היה כמעט נשיקה.
״את לא אמורה להתיישב ליד שולחן בלי אישור.״
״אבל אתה לא נתת לי פקודה…״
״אז למה את פה?״
היא פתחה את הפה — אולי לענות, אולי להתחצף — ואז סגרה אותו.
החרמנות שלה כבר לא הסתתרה. היא זלגה ממנה כמו חום. כמו רטיבות.
והוא? רק שתק. ליקק את הכפית שלו לאט. מבט יציב. קפוא.
הוא לא היה רעב לאוכל.