עולה על הרכבת בשעה 14:12, תחנה מרכזית באר שבע. סוף סוף חוזר מהשטח.
תרמיל כבד על הגב, מדים חצי פתוחים, גופו דבוק בזיעה. חודש וחצי של אבק, רעש, לינה בשק”ש. והוא רק רצה לשבת.
קרון שקט. כמעט ריק. מצא שורה פנויה ליד החלון, התיישב בלי לחשוב פעמיים.
אחרי שתי דקות, היא נכנסה.
לבושה בצניעות מוקפדת. שמלה ארוכה, בצבע שמנת. עליונית דקה.
כיסוי ראש בגוון כחול כהה, קפלים עדינים בקצה. עגילים קטנים, צמודים.
היא עברה לידו, והעיניים נפגשו לשנייה אחת. קצרה מדי כדי להיחשב מבט, ארוכה מספיק כדי להשאיר שובל.
היא המשיכה ללכת. ואז הסתובבה, חצי הססנית — והתיישבה מולו.
הוא הרים גבה, ניסה לא להיראות מופתע.
היא פתחה תיק קטן, הוציאה ספר כיס — אבל לא קראה. רק העבירה אצבע איטית על הכריכה.
השפתיים שלה לחות. היא ליקקה אותן פעם אחת. ואז עוד פעם. לא מוגזם.
כמו אישה שיודעת שהיא נצפית — ומסכימה לכך.
״אתה חוזר מהצבא?״ שאלה, מבטה תקוע בחלון לצידו.
״כן. מילואים. שטח. הרבה זמן.״
״זה נראה עליך,״ היא חייכה.
״הגוף שלך נראה… עייף, אבל דרוך. כזה שעדיין לא באמת נרגע.״
הוא גיחך. לא בטוח אם היא מחמיאה לו או מנתחת אותו.
״ואת? לא בדרך כלל נוסעת ברכבת, נכון?״
היא חייכה חיוך קטן. ״לא לבד. לא ככה.״
היא הביטה בו הפעם. ישירות. לא התחמקה.
משהו במבט שלה אמר — אני לא מתנצלת על זה שאני בוחרת להסתכל.
״לפעמים יש רגעים… שאת מרגישה שאת רוצה לעשות משהו אסור.
לא בגדול. רק קצת. להריח משהו שאסור. לגעת קלות.״
הוא הרים גבה. ״כמו מה?״
״כמו לשבת מול גבר זר,
ולדמיין איך זה להרגיש את הפה שלו על הצוואר שלך —
בלי שהוא אפילו זז מהכיסא.״
השתררה שתיקה.
רק הרכבת, בחריקה מונוטונית.
היא רכנה קדימה, כאילו להוציא משהו מהתיק. הוושארה במכוון את המפתח הקטן שהשתלשל מהצווארון שלה — תליון מוכסף קטן על שרשרת דקה.
״אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה. אולי כי אתה נראה כמו מישהו שלא שופט. או אולי… כמו מישהו שיודע בדיוק מתי להשתלט על שתיקה.״
הוא הביט בה. שקט. לא נגע. לא דיבר.
היא הביטה סביב — הקרון עדיין ריק.
אז שלפה פתק קטן, כתבה משהו.
קיפלה אותו לאט, הניחה על המושב ביניהם.
קמה.
לפני שיצאה לקרון הבא, הסתובבה.
״אתה לא חייב להשתמש בזה.
אבל אם תשלח לי הודעה, אני אבוא.
ואני לא אשאל שאלות. רק אקשיב.״
היא נעלמה.
הוא פתח את הפתק.
שם. מספר.
ומתחתיו:
“רוצה להרגיש כמו רכוש – רק פעם אחת.”