את עומדת מולי, עירומה, לא מהבגדים – מהם נפטרנו מזמן.
את עירומה ממסכות, מהעמדות פנים, מהשליטה המדומה שאת רגילה לשחק בה ביומיום.
ואת יודעת – ברגע שהעיניים שלך פוגשות את שלי – שזה כבר לא בידיים שלך.
אני אומר מילה אחת, ואת מתכווצת מבפנים.
אני לא צריך לצעוק, לא להכריח, לא לקשור –
את באה אליי, רועדת, כי את רוצה שאחזיק בך חזק יותר ממה שמישהו אי פעם העז.
אני מכתיב את הקצב של הנשימה שלך, של הדופק, של הפנטזיות הכי עמוקות שלך.
אני בונה אותך מחדש — שבריר אחרי שבריר — ואז מפורר אותך שוב, רק כדי לשמוע את הקול שלך נשבר כשאת מבקשת עוד.
אני מסתכל עלייך, ולפני שהידיים שלי בכלל נוגעות, את כבר לחה. פתוחה.
אני רואה איך הירכיים שלך לוחצות אחת אל השנייה, מנסות להתאפק —
אבל הגוף שלך כבר עונה לי, עוד לפני שהפה שלך מעז.
את אומרת “כן, אדוני”, והגוף שלך מדבר הרבה יותר חזק ממך.
הוא צורח את ההסכמה הזו, בצמרמורות, ברטיבות, ברצון.
אני נוגע – אבל לא כדי ללטף. אני נוגע כדי לקחת.
כדי להזכיר לך למי את שייכת, לא רק בגוף – אלא במחשבה.
כשהאצבעות שלי נמצאות עמוק בתוכך, את יודעת:
הן הגיעו לשם הרבה אחרי שהמילים שלי כבר פתחו את הדלת.
אני לא צריך אזיקים.
את כלואה בתשוקה שלך אליי.
ואת אוהבת את זה ככה.
כי במקום שבו את מאבדת שליטה – אני מתחיל באמת לחדור