את יודעת, לפעמים אני מסתכל עלייך בזמן הסשן —
רואה אותך מתמסרת, נפתחת, עונה לפקודות שלי כמו מנגינה שתשמרה בזיכרון.
ואני תוהה — איך את מוכנה להכול כשזה מגיע לגוף שלך,
אבל כשזה נוגע בלב שלך, פתאום הדלת נסגרת בשקט, כמעט בלי צליל.
את נותנת לי למשוך אותך בשיער, להכאיב, לחדור, לכרוע מתחתיי.
את אומרת לי “אני שלך”, “עשה בי כרצונך”, “אני סומכת עליך”.
אבל כשאני מנסה לגעת במילים, לשאול — איך את באמת? מה את מרגישה?
אני נתקל בשתיקה. בחיוך מרוחק. ב”אני בסדר” שכל כך לא בסדר.
ואת לא מבינה כמה זה מבלבל.
כי אם את סומכת עליי מספיק כדי למסור לי את גופך,
למה את לא סומכת עליי למסור לי גם פיסה מהלב?
לא את כולו — רק פיסה. משפט. אמת קטנה שלך.
אני לא צריך לדעת את כל מה שעברת.
אני לא מבקש שתתפרקי מולי אם זה קשה מדי.
אבל כשאת בוכה בסשן ואני לא יודע אם זה כאב טוב או צל של משהו ישן —
זה משאיר אותי עם שאלה שאוכלת אותי מבפנים:
האם אני באמת נוגע בך, או רק עובר דרכך?
אני לא דום רק למיטה. אני לא שולט רק בתנוחות ובפקודות.
אני כאן בשבילך — גם אחרי. גם כשכואב איפה שלא רואים.
אבל את בורחת לשם — לתוך ההצגה של הכניעה.
ואולי זו לא הצגה בשבילך, אולי זו הדרך היחידה שלך לשרוד.
ואולי כל זה… בכלל לא קשור אליי.
אבל אני כותב לך כי אני כן רוצה לדעת.
רוצה לדעת אם מישהו אי פעם ראה אותך באמת — מתחת לצייתנות,
מאחורי המילים היפות והעור החשוף.
ואם אף אחד לא ראה —
אולי תתני לי להיות הראשון שלא מתבונן עלייך,
אלא לתוך.
אני לא מבקש עוד סשן.
אני מבקש שיחה.
אני שלך — גם כשאת לא בטוחה אם להיות שלך זה מסוכן מדי.
– שלך,
בלי מסכה ובלי שרשרת