הייתי שואלת את עצמי המון שאלות על אלוהים. כל פעם שמישהו מת ולא מזקנה תמיד הייתי שואלת את עצמי למה. למה הגיע לו למות? מה הוא כבר עשה בחיים?
וככל שהם היו צעירים יותר כך זה היה נראה לי לא הגיוני שהם ימותו. סבתא שלי הצדיקה תמיד אמרה לי שמי שנפטר זה אומר שהוא סיים את תפקידו ועבר לעולם הבא. ואני שואלת אז למה הוא היה חייב למות דווקא בדרך הזאת? זה לא קצת אכזרי מדי? או מה זה אומר שתינוק מסיים את תפקידו בעולם? למה שאלוהים יטרח כל כך ליצור משהו ולקחת אותו שוב אחרי שניה וחצי בעולם?
כל הזמן זה היה מהדהד בי. והייתי שואלת את זה על השואה, מלחמות ופיגועים ומה לא. והייתי אומרת איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים סיימו את תפקידם בעולם? משהו לא הסתדר לי והאמונה לא ישבה בי עד הסוף. אומרים שמי שיש בו אמונה הוא לא שואל שאלות, לא מטיל ספק. מקבל את המציאות כפי שהיא באמונה עיוורת. לי זה לא עבד. לעולם. בשום דבר. למה שלא אשאל? הסקרנות היא בילט אין ביצור האנושי. האם זה לא לגיטימי לשאול שאלות על הקיום האנושי?
ככל שאתה גדל אתה מנסה להיאחז. אתה עדיין מבין שהאמונה העיוורת זה לא מה שצריך אבל כן צריך משהו אחד קטן שיעזור לנו להבין שלא לכל דבר שקורה יש הסבר אבל כן לכל דבר יש משמעות. לי זה היה נורא קשה להגיע לשם, לא רציתי להסתובב בעולם בתחושה שהכל מקרי ודברים קורים מעצמם. אני כן נוטה לחשוב שיש מישהו או משהו שמכוון שדברים יקרו לטוב ולרע. כל מה שצריך לקרות קורה וכל מה שלא קורה לא צריך לקרות בכלל.
ואז השבת השחורה ועוד פעם אני חווה רגרסיה. מה לעזאזל האנשים האלה עשו שהגיע להם למות? כאלה שחגגו ושמחו את החיים או אלה שסתם פשוט היו בבית שלהם, במקום הכי בטוח שלהם בעולם. המוח שלי לא תופס את הגודל של האובדן. ואני חוזרת שוב להתחלה והשאלות צפות כמו שהיו פעם כשהייתי קטנה
