בדרך כלל יותר קל לי לתת כותרת רק אחרי שאני כותבת את הטקסט. אם התחלתי הפוך כנראה שהמצב קשה.
געגוע. אחד הרגשות שאני שונאת להרגיש. למה? כי געגוע הוא קונוטציה למשהו ששייך לעבר, בין אם זיכרון טוב או רע. הוא לא נשלט יותר מכל הרגשות יחד וזה חוסר שליטה בלתי נסבל.
עד לפני כמה זמן הדאדי שלי ואני הגענו להבנה משותפת שהגיע הזמן לשים סוף ליחסים בנינו ואיכשהו זה קרה דווקא בנקודה בחיים שלי שזה ממש יכל לקרות בנינו יותר מתמיד. לאחר הגירושים שלי ולאחר מעבר דירה לבד ולאזור שכל כך קרוב אליו גאוגרפית. מטורף שבצורה מסויימת זה היה מורגש בניואנסים הקטנים ביותר בנינו. בזמינות, בתדירות שבה היינו מתקשרים ובעיקר בתדירות של המפגשים שלנו. ואולי המון מזה בגללי. עברתי שינוי מהפכני בחיי מקצה לקצה ופתאום מצאתי את זה עצמי בתחושה של אופוריה מהולה בעצב והרבה פחד.
אני לא אדם שאוהב שינויים. והייתי בשלב בחיי שהייתי בטוחה שהוא בין היציבים שיהיו. ובחלק גדול מהשינוי הזה דאדי היה לידי לאורך כל הקושי. הוא דחף ותמך והכיל בצורה בלתי רגילה את הגירסה הכי קשה שנבראה בי אי פעם.
עד היום אני לא יודעת מאיפה להתחיל להודות לו על כל מה שהוא עשה עבורי, במיוחד בתקופה הזאת. ובימים האחרונים משהו לא מרפה בי ולא נותן לי לשחרר את המחשבות ממנו יותר מהרגיל.
אני מתגעגעת אליו. ממש. ולא רק לדאדי שהוא היה עבורי, בעיקר בתור חבר שתמיד היה שם בשבילי. בטוב וברע. אני מתגעגעת לקול שלו שמרגיע אותי, לאוזן הקשבת, לעצות, ליחס, למחמאות ולכתף החמה שלו.
והיה יום אחד שנורא נורא רציתי לבקש ממנו לפנות זמן לשיחת טלפון איתו. ומרוב שעבר כל כך הרבה זמן יחסית מהתקשורת האחרונה שלנו, לא הרגשתי בעלת זכות יותר לבקש ממנו דבר כזה. כתבתי ומחקתי אלף פעמים את ההודעה הזאת ובסוף החלטתי שלא. אולי כי לא רציתי לבכות ולבזבז את הזמן שלנו בבכי מגעגוע אליו.
אני מתגעגעת לפלייליסט שלנו שהיה מתנגן לאורך כל דייט שלנו ויש בו שירים ששנינו אוהבים. לפעמים אני מוסיפה לשם שירים שאני יודעת שהוא היה אוהב אותם מספיק כדי לאשר אותם לפלייליסט, ויש ימים שאני פשוט מפעילה אותו ברקע כשאני בבית ופשוט מדמיינת שהוא איתי, ואז הפסקתי כי זה קשה להקשיב לשירים הגרועים שלו קופצים מדי פעם.
אני מתגעגעת להתמסטל איתו ולצחוק איתו על הכל ואחרי זה להזדיין איתו מאה פעמים עד שהוא מעייף אותי ואני אותו. אני מתגעגעת לישון איתו ולהתעורר לידו מצליל מעצבן של שעון מעורר וצרור של קללות. גם כי בוקר וגם כי אנחנו צריכים ללכת אחד מהשניה.
אני מתגעגעת לשיחות הליליות שלנו שלעיתים מלאה במשימות שדאדי נותן לי ועד ללילה שלם של שיחת נפש תוך שאנחנו מעבירים קישורים לשירים שאנחנו רוצים לבדוק אם הצד השני יאהב.
ואז נכנסתי לכאן אחרי תקופה ארוכה שלא כדי להסתכל לו בפרופיל קצת, כי התגעגעתי, וראיתי שהוא הסיר את מה שכתב עלי בשיוך בפרופיל. זה צבט אותי בלב. ואז הבנתי שאין לי זכות. גם אני חופשייה עכשיו וגם מגיעה לו ההזדמנות ליצור קשרים חדשים. זה עדיין כאב לי.
אני מתגעגעת לדרך הייחודית שהוא היה נוגע בי ועוטף אותי אליו ומחבק אותי כמו שאף אחד אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. ממש יכולתי לשמוע אותו אומר את זה דרך החיבוק שלו.
אני מתגעגעת לגשם בחוץ כשאני איתך, ואליך לידי כשיש גשם בחוץ.
אני מתגעגעת לעובדה שאתה היית מבין אותי הכי מכולם. ועכשיו אין לי את זה יותר.
אני מתגעגעת לדרך שבה היינו מדברים במבטים. והיינו יכולים לדבר אהבה שעות דרך העיניים. זה היה מיוחד כל כך. אני מתגעגעת לצורה שבה הוא מכיר אותי כל כך טוב, ופתאום אני מוצאת את עצמי מנהלת שיחות עם שאלות גנריות ״מה את עושה בחיים? מה הצבע האהוב עליך? מאיפה את?״
מעולם לא רציתי שמישהו יכיר אותי ולא יכיר אותי בו זמנית. כי זה לא באמת משנה מה הוא ישאל ומה אענה, הוא בכל מקרה לא ידע להבין אותי כמוך.
אני מתגעגעת לתקשורת שלנו ולשפה שיצרנו יחד מבלי להתכוון בכלל. אני מתגעגעת לציפייה הזו לפני שהיינו נפגשים. לספור את הימים עד שאראה אותו כמו חייל קרבי שמת לצאת כבר הביתה.
אני פשוט מתגעגעת בטירוף