להפתעה כזאת לא ציפיתי בכלל.
השעה שעת אחר הצהריים. אני מסיים עוד ישיבה משמימה שבקושי החזקתי את עצמי לא להירדם. אני נכנס למשרד לסיים עוד כמה דברים. אני מתיישב ליד השולחן, בודק אימיילים, עונה על חלק מהם ומתכונן לצאת. אני מביט בטלפון ורואה הודעה ממך. אני מחייך ומשיב לך בהודעה משלי.
אני סוגר את המחשב ומסדר את השולחן, לוקח את התיק ויורד במדרגות של בניין המשרדים. אני נכנס ללובי ומתקדם לכיוון היציאה. מימין יש ספסלים לאורחים שממתינים לפגישות. אני מביט לעבר הספסל תוך כדי הליכה ופתאום המבט שלי נעצר, אני מסכל שוב לראות שאני לא מדמיין. אני רואה אותך יושבת על הספסל מביטה בי בחזרה. אני עוצר, הלב שלי מאיץ יותר מהר ממכונית מרוץ. אני ניגש אלייך ורואה את החיוך שלך. אני מנסה להגיד משהו וההתרגשות מבלבלת את המילים שלי.
אני מתיישב לידך, רוצה לנשק אותך אבל יש יותר מדי אנשים מסביב.
את מביטה לי לתוך העיניים, "בוא תזמין אותי לקפה".
אנחנו יוצאים החוצה לעבר המתחם שנמצא ממול. אנו צועדים יחד וברגע שאנו במקום ללא אנשים אני מחבק אותך ומנשק אותך. "תנשק לי את הנעל" את מצווה ואני מתכופף למטה ומנשק את מגפיך. אנחנו ממשיכים לבית הקפה ומתישביים לשתות קפה. מזמינים לנו קפה ועוגה ומשוחחים לנו. אני מביט בך ורוצה שזה יימשך עוד ועוד. אנחנו מסיימים את הקפה ומזמינים חשבון. אני משלם ואנו יוצאים לחניה.
אנחנו מגיעים לאוטו שלי ואת מראה לי שאת חונה ממש ליד. אנחנו נכנסים לאוטו שלי. "אין לנו היום יותר זמן אבל אני רוצה שתחשוב עלי כל הדרך הביתה". את שולחת את היד אל המכנסיים שלי, משחררת את החגורה ופותחת את הרוכסן. שולפת את הזין והביצים מתוך התחתון ותופסת אותם חזק. נהנית לראות איך הוא עומד זקור וצייתן בתוך היד שלך. "תזכור שזה שייך לי!".
את משחררת את הזין שלי ומנשקת אותי. "עכשיו אני אשחרר אותך לדרכך אבל תזכור למי אתה שייך"
את נפרדת ממני ויוצאת מהאוטו.
אני נשאר באוטו עוד רגע, מנסה להסדיר נשימה ועדיין עם החבילה בחוץ.
איזו הפתעה