מגיל מאוד צעיר הבנתי שנולדתי לתוך משפחת השכול. דוד שלי נהרג במלחמת ששת הימים ואני נקראתי על שמו.
בכל שנה ביום הזיכרון תולים את תמונות הנופלים ותמיד יש מישהו שאומר שהוא ראה את התמונה ואיך אני דומה לו. באותו הרגע אני מרגיש כמו אנדרטה חיה לזכרו.
סבתי ז"ל הייתה אדם שקט ומופנם. כמעט אף פעם לא חייכה. המשפחה סיפרה שלפני שהדוד שלי נפל היא הייתה אישה מלאת שמחת חיים. הרבה פעמים תהיתי אם העובדה שנקראתי על שמו מסמלת עבור המשפחה את ההמשכיות או את האובדן. כנראה שאת שניהם.
יום הזיכרון הוא יום קשה מנשוא עבור עם ישראל ובמיוחד עבור משפחת השכול. אבל בעצם כולנו משפחת השכול. כי לכל אחד יש מישהו, חבר, אבא של, אח של, מישהו מבית הספר, חבר מהיחידה ועוד ועוד.
אנו חושבים על אותם נופלים שחייהם נגדעו, על משפחתם שחייהם כבר לא ישובו להיות כשהיו ועל עצמנו, לנסות ולראות היכן הם נגעו בנו ולחשוב איך היינו היום אם הם היו בסביבה.
יהי זכרם ברוך