את לוקחת אותי לבית נטוש. כמה מאות מטרים מהכביש. אפשר לראות מרחוק את המכוניות שחולפות, מתעלמות מהמבנה שנמצא בתוך העצים לא רחוק מהם.
אנחנו יורדים מהאוטו. יום חם, רצפת בטון ישנה. נכנסים פנימה, החלונות כבר מזמן לא קיימים ורוח חמימה נושבת פנימה. "תתפשט". בגדי מתקלפים ונערמים על הכיסא באוטו.
את נכנסת יותר פנימה. מקרבת אותי לעמוד באולם הגדול. על העמוד יש טבעת ברזל מקובעת בתוכו כאילו מישהו חשב על האפשרות לשימוש כזה (ואולי זה לא שם במקרה?). שולפת אזיקי ברזל. ידי נאזקות לעמוד. אני עומד חשוף וחסר אונים.
"חם היום, אני נוסעת להביא משהו קר לשתות, אני לא רוצה שתתיבש פה". את מחייכת למראה המבט המשתאה שלי, מזהה אפילו קצת חשש.
את מניעה את האוטו ונוסעת. אני מרגיש חסר אונים. מרחוק אני רואה את המכוניות על הכביש, מה יקרה אם פתאום אחת מהן תרד לכיווני? אני לא יכול להתנגד, או להסביר למה אני ככה.
רק אבק האוטו שלך שמתרחק ורוח קיצית על עורי החשוף.
