לפני 6 שנים. 18 באפריל 2018 בשעה 13:13
עמדתי עם כולם בצפירה. עומדים בבית העלמין בחלקה הצבאית כחלק ממשפחת השכול.
מול כל קבר עומד קצין או קצינה ומצדיעים לאותו נופל. בתוך העצב הגדול ראיתי את ילדי "דור האייפון" עומדים ומצדיעים לדור הפלמ"ח, לחללי כל המלחמות.
החיבור הזה שמראה שלכל דור יש את סיפור השכול שלו, כל אחד הוא יחיד ומיוחד אבל החיבור הזה עובר כחוט השני מאז ועד היום. "ונזכור את כולם", "שנינו מאותו הכפר", "הילדים של 73" ועוד הרבה שירים שמלווים את כולנו כל שנה ביום הקשה הזה.
לפחות ביום הזה כולנו חיים את המוות הזה, ההקרבה שנותנת לנו את האפשרות להיות פה. היום ההבדלים מטשטשים, ימין ושמאל, אשכנזי ומזרחי, חילוני ודתי. גורלם הוא גורלנו ואני מקווה שנהיה ראויים להמשיך את מורשתם.
יהי זכרם ברוך.