הזדמנות

שאלו אותי-

מה הצורך שלך?

והשקט ענה ראשון.

חשבתי.

חשבתי.

והמילים לא באו.

כי מהו צורך, בעצם?

אני כאן

כי יש בי משהו,

משהו שאין לו שם

אבל מושך אותי.

שם-

בעולם הפתוח,

העירום,

המגע,

הרשות לדעת ולהיות,

שם לא קראתי לזה צורך.

שם זה היה חופש.

כאן זה שונה.

יש כאן קו

דק

שאינני רואה

אבל נמשכת אליו.

מה יש כאן?

שאין שם?

ואז-

פגישה ראשונה עם החבל.

משהו בי נדרך.

משהו בי נמס.

עולם קסום נפתח. 

עולם שבו התמסרות 

אינה כניעה, 

אלא שיבה הביתה.

מגע ראשוני עם הכאב

כמו ליטוף

שמזכיר לי

שפעם, מזמן,

היה מותר לי לבכות

והלב חובק בלי מילים.

להיות 

במקום הזה

של כאב ועטיפה,

של גבול

והתמסרות. 

בתוך הכאב-רוך.

בגבול-חופש.

בהתמסרות-אני.