הזדמנות

בדמיון- אתה מנשק אותי.

בלי התלבטות,,בלי פחד.

בלי לחשוב אם זה מותר.

אם זה מתאים 

אם זה שובר משהו בינינו.

אתה פשוט מתקרב

והעיניים שלך שקטות,

והיד שלך לא אוחזת,

רק נחה על הלחי.

והשפתיים שלך מוצאות את שלי

כמו שתמיד רציתי-

לא כשולט, לא כמי שמחזיק,

רק כגבר שמרגיש.

ואני שם,

לא נשלטת, לא מתמסרת

רק אני.

מחזירה לך נשיקה.

ששמורה לי בפנים כבר

הרבה זמן.

ואז אתה נעלם.

הכול חוזר.

הגבולות, השתיקה, המרחק,

אבל אני יודעת

שלרגע- גם אם רק בדמיון-

התקרבת באמת.

שיבואו ברורים,

בלי כפילות, בלי סימני שאלה.

שיהיו מילים שנושמות בי,

ולא רק נוגעות,  אלא גם נשארות.

כן, נשיקות.

על הצוואר, על הקצה שבין רצון לפחד .

ולפעמים גם על מילים שקטות 

שנשארות  תלויות באוויר.

וצעקות וסטירות-

לא עכשיו.

הן לא נוגעות בי נכון.

הן מחזירות אותי אחורה,

לא מחזיקות אותי קדימה.

אני רוצה שיראו.

שיקשיבו למתי זה כן.

ומתי זה לא,

ולפעמים- אולי.

תן לי מרחב שבו גם 

התמסרות 

יודעת את הגבול,

ושולט יודע אותי.

המילה הזו...כמו פקודה שקטה.

לא צווחת.לא מכריחה.

רק מביטה בי ואומרת-

" תחכי".

רוצה לדעת מתי יבוא.

הוא.

המבין  הרואה. הקושר.

אבל היא עוצרת אותי.

סבלנות.

כמו יד שנחה על צווארי,

לוחשת בלי מילים:

" עוד לא ילדה 

עוד לא".

ואני לומדת

שגם התמסרות היא תהליך,

שהכניעה מתחילה

עוד הרבה לפני שהחבל נכרך.

בתוך האי הזה,

של בדידות  ורצון 

אני לומדת לנשום דרך ההמתנה 

לתת למבט להוביל  ,

לפני המגע. 

וסבלנות?

אולי היא השולטת הראשונה 

ואני רק לומדת להקשיב.

מחכה.

מילה קטנה.

אבל בתוכה יש עולם.

אצלי היא לא מתחברת למשחק או תשוקה,

היא מחזירה אותי לרגעים אחרים. 

לוויכוח, לצעקה פתאומית,

לרגע שבו משהו נשבר באוויר 

ואני, ילדה ,  עומדת שם קפואה.

היא מחזירה אותי לרגעים שבהם לא הייתה יד,

רק צעקה חדה מדי,

מבט שכיבה אותי ברגע, 

אוויר שנחתך לשניים.

ויכוח.

דלת שנסגרת חזק מדי.

מילים שהכאיבו  

ולב קטן שלא ידע איך לנשום בתוכן.

בבדס"מ, כשהמילה הזו עולה-

אני מרגישה אותה בגוף,

אבל לא כמשהו מעורר, 

יותר כמשהו שמעיר - פחד ישן,

רעד שקט שלא תמיד מבינים.

אני לא מחפשת שיסבירו לי.

אני לא צריכה שישאלו למה.

רק שיהיו.

שיביטו בי ברוך.

שיעטפו את הילדה שבי

שרק רצתה שיראו אותה,

בלי להרים קול,

ובלי להגיד שהיא רגישה מדי.

רק להיות.

ליד.

בלב פתוח ,

שיעטוף,

שינשום אותי,

שיגיד בעיניים שקטות- 

" אני פה, לא הולך".

עם יד לא מכאיבה-

אלא מרפאה.

כשהלב רועש

והמחשבות מסתובבות כמו חבלים-

אני בוחרת לרקוד,

לא כדי לברוח באמת,

אלא כדי לפגוש את עצמי

בלי מילים.

הרגליים יודעות

מה שהלב שוכח,

הגוף מבין

מה שהשכל מטשטש.

בבדס"מ אני לפעמים מוצפת,

מחפשת שיראו אותי,

שיקשרו ,שיעטפו,

וכשזה לא קורה-

אני קושרת את עצמי למוזיקה.

מניעה את הכאב

מלטפת את החוסר.

נותנת לתנועה

לקשור מחדש

את כל החלקים שהתפרקו.

שם בתוך הקצב,

אני שוב שולטת

ואולי גם נכנעת,

אבל לעצמי.

השער נטרק מאחורי בדיוק  ב- 15:00.

הגוף עוד לא סיים את היום הקודם,

והלב מתחלף-

משפחה בחוץ, כאב בפנים.

המחלקה חיה את עצמה-

קולות, דלתות נטרקות, מונולוגים בחצי לחש.

אני נושמת עמוק.

לובשת את הקשב, את האמון, את הסבלנות.

הוא יושב במסדרון,

חולף לידי כבר כמה ימים, שקט, חד, בודק

אותי בעיניים.

הם אמרו לי:

" עזבי, הוא לא מדבר. רק מחכה שישחררו ."

אבל היום-

בין חיתוך לחדר המנוחה,

הוא שאל:

" יש לך טלפון מהדור הישן? כזה בלי

וואטסאפ?"

אני מחייכת.

לצערי לא. למה?

הוא מושך כתפיים, אבל אומר:

" לפעמים אני רק רוצה שקט. לא רוצה

שכל העולם ידע מתי כואב לי."

אני יושבת מולו, בלי לנסות לתקן,

בלי לדחוף שיחה טיפולית.

פשוט שם.

איתו.

נותנת לו להרגיש שאפשר רגע לא לברוח.

משמרת ערב.

מתחילה בשעה שלוש.

ממשיכה בלב,

נגמרת הרבה אחרי הזמן,

כי רגע אחד של קשר

שווה יותר מכל הדוחות שאמלא הלילה.

קראתי את מה שכתבת,

על הסשן,  על הכלוב, על איך שהיא ישנה לידך.

-

והרגשתי איך משהו בי נאסף, מתכווץ,

מתרחב.

קשה לי להסביר את זה.

לא קנאה.

לא בך, לא בה.

אלא משהו ברעיון עצמו.

הסשן הזה, המילים, הדרך שבה תיארת-

משהו בי הסתקרן, רצה להציץ עוד, להבין. 

ומשהו אחר לקח צעד אחורה, 

כמו לב שבודק אם הקרקע עדיין בטוחה.

יש שם כוח.

יש שם אינטימיות.

יש שם גם משהו שמבהיל אותי.

ואני עוד לא יודעת למה.

אולי אני פשוט מנסה לברר

איפה זה פוגש אותי.

אם זה מושך אותי פנימה,

או מרחיק אותי הלאה.

ואולי שתי הדברים יחד.

רציתי לשתף אותך בזה.

בלי דרמה, בלי ציפייה 

שתסביר.

רק שתדע

שמאחורי הקריאה, 

הייתה גם תהייה,

וגם נשימה שנעצרה.

תודה.

הוא עוד לא נגע בי,

אבל כל מילה שלו מטיילת עליי 

כמו חבל עדין,

כמו מחשבה שאי אפשר לברוח ממנה.

אני מרגישה שהוא מכיר.

לא רק את מה שאני אומרת,

אלא את מה שאני שותקת 

והלב שלי?

הוא מחייך.

ולוחש:

 אולי...אולי כן...

קצת חוששת.

מה אם הוא באמת רואה אותי?

קצת מתרגשת.

מה אם סוף סוף מישהו באמת רואה?

אני עונה בזהירות,

חצי חיוך,

כותבת שורה, מוחקת,

כמו נשלטת שרוקדת על קצה הגבול.

עוד לא נגע בי,

אבל כבר קשר.

יש בי חלקים שמחכים שיניחו אותם במקומם.

קוביות שעדיין לא מצאו חיבור.

מנגנון פנימי שאומר- כאן פותחים, כאן קושרים, כאן עוצרים את הנשימה.

לא היה לי שולט.

לא היה מישהו שלחץ עליי במדויק,

שקרא אותי כמו מפה,

שידע איך לבנות אותי מחדש-בלי לפחד

מהשברים.

אבל אני מדמיינת.

ידיים חזקות,

עיניים שרואות מעבר למה שנשאר.

מישהו שלא מנסה להרכיב אותי לפי התמונה

שעל הקופסא-

אלא לפי מי שאני באמת.

אני קוביית לגו קצת שונה.

קצוות עגולים מידיי,

צבעים לא תואמים,

חלקים שחסרים שמות.

אבל יש בי רצון.

להיבנות.

להתמסר לתהליך.

להרגיש סוף סוף שייכת למשהו שלם.

אני צריכה שולט שירצה להבין. 

אחד ששואל לפני שיחבר.

שיקשיב לרעידות.

שיבנה אותי לאט.

וישאיר בי מקום לעצמי.

וכשהוא יבוא-

אני רוצה להרגיש את עצמי,

נבנית ביידים שלו.

בלי כפייה. 

בלי לחץ.

כמו לגו- שמרכיבים

באהבה,

ומפרקים בזהירות,

כדי לשחק שוב.

כדי לגלות עוד צורה 

שלא הכרתי בי.

" הבחירה לכעוס", כך הוא אמר.

בלי קול רם  בלי דרמה- פשוט כך.

הוא שולט, אבל לא שלי.

בינינו, אין חבלים, אין חוקים- רק מילים.

חברות מוזרה, רכה,  בלי חוזה.

הוא ראה אותי בוערת מבפנים,

והזכיר לי-

שגם כעס, הוא בחירה.

כמו להתמסר 

כמו לעצום עיניים ולהאמין,

כמו לא להסכים, ולמרות הכול- להישאר. 

הוא לא דרש כניעה,

לא הוביל,

לא סימן.

רק היה שם, כמו מראה-

כזו שלא מחזירה השתקפות,

אלא מראה לי את מה שאני עוד לא הסכמתי לראות. 

ואני ,

לא נשלטת, לא שייכת,

רק אישה שמקשיבה. 

רוצה להבין-

איך כעס יכול להפוך לרוך,

איך שליטה יכולה להיות חמלה,

ואיך גם מי שלא שלי-

יכול להשאיר סימן.

תודה.