הזדמנות

ולפעמים הילדה שבי
לא רוצה לקום מהמיטה
היא מכסה את פניה בשמיכה
נשארת בחשכה
מזילה דמעה
מחכה שקרן אור
תסכים לגעת גם בה

ובינתיים
היא שם
קטנה ועצובה
מחזיקה את הלב שלה בשקט
למי שיגיע

שייכות היא מילה גדולה
אולי גדולה מדי

פעם חשבתי ששייכות נוצרת ברגע
במבט
במתח שבין יד לצוואר
באותה תחושה נדירה שמישהו מצליח לגעת במקום פנימי שאף אחד אחר לא הגיע אליו

ונתתי לזה שם
שייכות
הוא נתן

אבל היום אני מבינה שלא כל קשר שיש בו כוח הוא קשר בדס״מי
ולא כל אינטימיות היא החזקה אמיתית

לפעמים אנחנו פוגשות מישהו ברגע מדויק בחיים שלנו
רגע שבו אנחנו עייפות מלהחזיק הכול לבד
והוא אומר את המילים הנכונות, נוגע במקומות הרגישים יוצר תחושה של קרבה, של היררכיה של מקום

ואנחנו רוצות להאמין

רוצות לחשוב שהתחושה הזאת היא בית
שהרוך הוא יציב
שהנוכחות תישאר גם אחרי שהרגע יחלוף

אבל שייכות אמיתית לא נמדדת ברגעים חזקים
היא נמדדת בהתמדה
באחריות
ביכולת להחזיק אדם גם מחוץ לפנטזיה
גם בימים רגילים
גם כשאין מתח באוויר

והבנתי משהו כואב
אני לא באמת הייתי שייכת
הייתי קשורה לרגע מסוים
לתחושה שהוא נתן לי להרגיש
לאפשרות שמישהו סוף סוף רואה אותי

וזה לא אותו הדבר

כי שייכות היא לא מילה שאומרים בלהט
היא לא תפקיד
לא סימון
לא קולר

היא מקום בטוח שנבנה לאט
בעקביות
ברוך
באחריות
היא הרגשה
שלא הייתה

והלב שלי  כנראה  רצה להאמין בזה
עוד לפני שזה באמת היה שם

תודה על רגע מדויק
בחיים שלי

❤️

הדמעות שלי בוחרות מתי להגיע.
לא אכפת להן אם אני ליד אנשים
או אם אני רוצה להיות שמחה.
הן פשוט זולגות
ומפסיקות מתי שהן רוצות.

ואני אומרת להן בלב, בשקט,
שאף אחד לא ישמע,
שאני מבינה.
שעצוב לי עכשיו.

יש פינה בלב, שם למעלה, בדיוק פה,
שבה אני אוספת את כל הזיכרונות.

ולפעמים הם שבים ומזכירים לי
נשיקה ראשונה,
אהבה ראשונה,
אותו.

ואז הדמעות מתחילות לזלוג,
ואני לא עוצרת אותן.
שיכאב.

והזיכרונות עוטפים אותי מכל הצדדים,
לא נותנים לי מנוח.

והדמעות…
עדיין שם.

יש ילדה
ילדה קטנה שפוחדת שלא יבחרו בה
שלא יראו אותה

אז היא מסתירה את הלב
עוטפת אותו שכבות על גבי שכבות
בביצורים שנועדו למנוע מן הכאב לחדור

ומשהו בה עמוק בפנים
עדיין מחכה
מחכה שמישהו יראה
שמישהו ייגע
ופשוט ייקח ממנה את הכאב הזה

לצד הדברים הטובים שעליהם אני מוקירה תודה
מילים הן כוח העל שלי

אני אוהבת ללוש אותן
לחפש את המשמעויות המתחבאות בתוכן

כמו תיקון שנמצא בתוך ניתוק
או פעם שנחה בתוך התפעמות

יש בזה קסם בעיניי

המילים מעצבות את המציאות של חיינו
ולכן יש להן כוח

אז השתמשו במילים בחוכמה ובאהבה

יש רגעים שאתה מרגיש מיוחד
רגע קטן
שלך ושלו

הרגשה קסומה בין כל הרעשים

ואז אתה מבין… שלא

ומחזיר את הלב אליך
בשקט

יש רגעים שהגוף שלי נרגע
כאילו מישהו מחזיק אותי מבפנים

אבל המילים…
עומדות בצד
שקטות מהרגיל

אני לא בטוחה אם הן נעלבו
או פשוט לא יודעות איפה להיכנס עכשיו

כי פעם הן היו הדרך שלי להגיע
והיום אני כבר שם
ולפעמים זה מרגיש
שאין לי מה להגיד

אבל יש בי גם פחד קטן
שאם אשתוק יותר מדי
אני אעלם מעצמי

אז אני לוחשת לעצמי בשקט
שגם בתוך שייכות
מותר לי עדיין להיות קול

אז אני כותבת

לפעמים עולה בי מחשבה.
רעה. לא טובה. על עצמי. עליי.

ואז אני מזילה דמעה,
והדמעות לא עוצרות.
הן עושות מה שהן רוצות.

גם כשאני מבקשת שייעצרו
הן לא מקשיבות.

כאילו יש להן חיים משלהן,
והן ממשיכות בדרכן.

ואני פשוט מחכה.

חשק מיני לא מגיע לבד
הוא נבנה בצעדים קטנים בהקשבה לעצמך

הוא לא תלוי במי שמולך
זו אנרגיה שלך פנימית שמגיעה אליך קודם כל
כשאני בוחרת לשתף אותה היא הופכת למתנה

נשימות מגע עם הגוף שקט
כך הוא חוזר אלי ולעולם הקטן שלנו

הוא מתחיל במערכת העצבים לא בגוף
כשאנחנו בסטרס העונג לא יכול להיכנס

נפלאות הטנטרה דרך לחזור הביתה לעצמך

פעם המילים שלי
רצו מהר מהר
כאילו אם לא אכתוב
אני אעלם

והיום
הן יושבות לידי בשקט

מסתכלות עליי
מחכות

כאילו שואלות
את עדיין צריכה אותנו?

ואני מושכת בכתפיים
מחייכת קצת

כי יש מישהו שמחזיק אותי עכשיו

אז אני כבר לא חייבת
להגיד הכול

אבל בלילה
כשהשקט נהיה גדול

אני לוחשת להן
בואו

אני עדיין פה

יום אחד יהיה לי בית
בית שידע לקרוא את השקט שלי
גם כשאני לא צועקת תחזיק אותי

הוא יהיה שייך לי ואני אהיה שלו
לא כי כתבנו מילה יפה על הקיר
אלא כי כשהעולם בחוץ ירעד
ידו תהיה הדבר היחיד שלא יזוז

הילדה שבי כבר לא תחכה שעתיים בבוקר
היא לא תצטרך לבדוק אם היא שקופה
היא פשוט תרדם עטופה
ותדע שגם כשהיא נעלמת לרגע
הוא תמיד, תמיד מחפש אותה בחושך

ואז החיוך שלי יהיה אמיתי
כי אני אהיה באמת… שייכת

תבוא אליי
תעביר את ידך על גופי
תסרק לאט את שערי

אני אעמוד
מולך
בשקט
כנועה

אשפיל מבטי

וכשידך תיגע בסנטרי
אני אסתכל עליך

אתה תמחה דמעה
שלי
שלך