הזדמנות

הרגשה נוראית.

אתה קם בבוקר ומרגיש שהחיוך נעלם...

לאן...

אין לך מושג...

אבל הוא היה שם לפני שנייה...

עכשיו כבר לא...

אתה מנסה להבין מה השתנה...

השגרה רגילה,

התחלה נפלאה...

אבל אין חשק.

אני מתכסה במיטה,

חם לי קר לי.

מתהפכת לפה לשם...

אולי אני אתפשט...

כן, אני אוריד את הבגדים...

מורידה את החולצה...

ממשיכה עם המכנס...

ערומה...

השמיכה קרה על גופי...

אני מחייכת...

חיוך ראשון הבוקר...

מתפזרת במחשבות...

מחשבה ועוד מחשבה...

הנה זאת מחשבה נחמדה...

החדר מלא באור דל,

והלב עוד קצת כבד.

רוצה לצאת מהצל,

לגעת במשהו, להרגיש עוד.

אבל הגוף שוקע עמוק,

בשקט שנמשך לנצח,

והמחשבות מתרוצצות,

בלי התחלה ובלי סוף.

ואולי זה בסדר,

לא צריך למהר,

פשוט להיות כאן —

עם כל מה שיש,

עם כל מה שחסר.

אני מתהפכת שוב,

השמיכה קרה,

העור שלי נחשף לאט לאט,

מרגישה כל נגיעה של אוויר,

כמו נשיקה שקטה שמחכה לפרוץ.

היד נעה בעדינות על הגוף,

מחפשת חום בין הקור,

כל מגע רוטט כמו סוד,

מעורר געגוע שהלב מכיר.

הנשימה מתארכת,

הרגע הופך למשהו אחר —

רך, עמוק, לא ממהר,

רק אני ואתה, מחוברים בחושך.

הלב מתחיל לפעום בקצב אחר,

המחשבות מתערבלות,

והחלום מתקרב אליי,

מחבק, מלטף, לוחש מילים של חום.

הערומה,

חשופה —

אך מוגנת בנשימה שלך,

במרחק הנכון, במגע הנכון,

החשק שוכב שקט —

מחכה לפרץ שיגיע.

ועכשיו כבר אמצע היום...

והחשק...

עדיין לא כאן.