הזדמנות

 אזהרת טריגר:

הטקסט עוסק באלימות פיזית, פגיעה בגוף ובגבולות אישיים, ונוגע בחוויות טראומטיות.

---

היא נכנסה אל האולם בשקט.

לא במה, לא מילים — רק שולחן ארוך,

ועליו 72 חפצים.

ורד. מראה. מסרק. סכין.

ואקדח, עם כדור אחד.

היא עמדה מול האנשים ואמרה:

במשך שש שעות אני אהיה חפץ.

אתם תוכלו לעשות בי כל מה שתרצו.

ואז — שתקה.

בהתחלה נגעו בה ברוך,

הניחו עליה פרח, ליטפו את שיערה.

אבל ככל שהשעות חלפו,

משהו בקהל השתנה.

הגבול נשמט.

צחוק הפך למבחן,

נגיעה הפכה לחיתוך.

מישהו גזר את בגדיה,

אחר סימן אותה בסכין,

ומישהו הצמיד אקדח לראשה.

והיא — עמדה שם.

לא התרחקה, לא התנגדה,

נשמה את כל מה שהאנושות מסוגלת להיות —

יופי, רוך, פחד, אכזריות.

כשנגמר הזמן והיא קמה,

הם נרתעו.

לא יכלו לשאת את מבטה,

לא את המראה שנשאה בתוכה.

כי לא היא נחשפה שם —

אלא הם.

היא רק החזיקה מראה,

ושיקפה לעולם את פניו.

והיא יצאה מן האולם בשקט,

עטופה בדם, בדממה, ובאמת.

שמה — מרינה אברמוביץ’,

האישה שהעמידה את העולם מול עצמו,

ולא הורידה את המבט.

נאפולי, 1974 — Rhythm 0.