הזדמנות

יש רגעים שבהם אני לא יודעת מה להגיד.

המילים מתבלבלות לי בין מחשבה לרגש,

בין רצון לדעת לרצון פשוט להיות.

והוא — לא נבהל.

הוא רואה איך אני מסיטה מבט,

איך הלחיים שלי מתחממות,

איך מבוכה קטנה צובעת אותי באדמומיות שלא מצליחה להתחבא.

הוא רואה את חוסר ההחלטיות שלי,

את הנשימה שנעצרת לשנייה,

ומשהו בו רק מתקרב עוד קצת, כאילו הסומק שלי מזמין אותו פנימה.

פתאום אני מבינה — אולי זו לא חולשה.

אולי זו הדרך שלי להיפתח,

להראות לו את מה שאף אחד לא רואה בדרך כלל.

את הצד שלא יודע, שלא שולט, רק מרגיש.

ואולי, בעצם, זו הדרך שבה אני נפתחת- לאט, באדמומיות,  במבוכה שמספרת אמת.