הזדמנות

אנחנו עוטים אותן כדי לשמור,

אבל דרכן נושף האני שרוצה לנשום.

המסכה אינה שקר,

היא שכבה של הגנה רכה —

עד שהמבט הנכון יודע לעבור דרכה.

אולי איננו מסתתרים,

אלא רק מבקשים שיראו אותנו לאט,

בשפה שלא כואבת מדי.

יש אמת שמתפשטת רק כשיש לה היכן להתחבא.

אולי זו הסיבה שאנו ממשיכים לעטות מסכות —

כדי לאפשר לאמת לשרוד את האור.

ואז, כשהאור נעשה רך,

והפחד מאבד את שמו,

המסכה פשוט נושרת.

לא נדרשת חשיפה,

רק הסכמה לראות.

שם אני ואתה —

לא מאחורי דבר,

רק פנים מביטות בפנים,

בפשטות שלא ידענו להתיר קודם.

מסכות.