הזדמנות

לפעמים אני שוכבת במיטה, ככה באמצע היום,

מסתכלת לתקרה, מביטה לחלון.

האור נופל באלכסון,

והשקט מרשה לי לדמיין.

מדמיינת שאתה כאן איתי.

לא נוגע עדיין.

רק מביט.

מבקש שאתפשט,

שאשאר ערומה בשבילך.

תפזרי את השיער, אתה אומר,

בקול נמוך, בטוח.

ואני מורידה את השמלה הוורודה לאט,

נותנת לבד להחליק,

מפזרת את שיערי על הכתפיים, על הגב,

ומביטה בך.

חיוך קטן עולה לי בשפתיים,

כמעט בלי כוונה.

לא שואלת.

לא ממהרת.

רק שוכבת שם,

בין מבט לבקשה,

בין דמיון לגוף,

ויודעת שאני נראית

בדיוק כמו שרצית.