"מִי אֲנִי, בְּעֶצֶם, אוֹמֶרֶת פּוֹלִין רֶיאָז’, אִם לֹא אוֹתוֹ חֵלֶק דּוֹמֵם זֶה זְמַן רַב שֶׁל מִישֶׁהִי,
הַחֵלֶק הַלֵּילִי וְהַסָּמוּי,
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִסְגִּיר עַצְמוֹ בְּמַעֲשֶׂה, בִּמְחָוָה וְאַף לֹא בְּמִלָּה,
אַךְ מִתְחַבֵּר דֶּרֶךְ מַרְתְּפֵי הַדִּמְיוֹן אֶל חֲלוֹמוֹת שֶׁיְּמֵיהֶם כִּימוֹת עוֹלָם?
מִנַּיִן בָּאוּ לִי חֲלוֹמוֹת־בְּהָקִיץ אֵלֶּה,
שֶׁתְּמוּנוֹת יַלְדוּתִיּוֹת שֶׁל שַׁרְשְׁרָאוֹת וְשׁוֹטִים
הוֹסִיפוּ בָּהֶם עַל הַכְּפִיָּה,
יוֹדַעַת שֶׁהֵם רַק הֵיטִיבוּ עִמִּי...
כֻּלָּנוּ סוֹהֲרִים וְכֻלָּנוּ אֲסִירִים,
מִבְּחִינָה זוֹ שֶׁתָּמִיד יֵשׁ בָּנוּ דָּבָר־מָה
שֶׁאוֹתוֹ אָנוּ כּוֹבְלִים,
שֶׁאוֹתוֹ אָנוּ כּוֹלְאִים,
שֶׁאוֹתוֹ אָנוּ מַשְׁתִּיקִים...."
O.
לפני שבוע. יום שבת, 31 בינואר 2026 בשעה 14:22
אני חוזרת הביתה ממשמרת עצובה
המחשבות כבדות הרגש לא נעלם
אני חושבת עליה על הנערה ששמעה קולות
על הנער שפגע בעצמו
ומרגישה איך הלב מתכווץ
אני עוצרת בגינה
מתיישבת על הנדנדה
מתנדנדת לאט למעלה ולמטה
הרוח מלטפת את השיער שלי, אני רוצה לבכות
ואני רק אני
הילדה שבתוכי שקטה נשימה אחת ארוכה עם הרגע
מנסה לשים את הכאב בצד לפחות כאן, לפחות עכשיו
ואני ממשיכה להתנדנד