"מִי אֲנִי, בְּעֶצֶם, אוֹמֶרֶת פּוֹלִין רֶיאָז’, אִם לֹא אוֹתוֹ חֵלֶק דּוֹמֵם זֶה זְמַן רַב שֶׁל מִישֶׁהִי,
הַחֵלֶק הַלֵּילִי וְהַסָּמוּי,
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִסְגִּיר עַצְמוֹ בְּמַעֲשֶׂה, בִּמְחָוָה וְאַף לֹא בְּמִלָּה,
אַךְ מִתְחַבֵּר דֶּרֶךְ מַרְתְּפֵי הַדִּמְיוֹן אֶל חֲלוֹמוֹת שֶׁיְּמֵיהֶם כִּימוֹת עוֹלָם?
מִנַּיִן בָּאוּ לִי חֲלוֹמוֹת־בְּהָקִיץ אֵלֶּה,
שֶׁתְּמוּנוֹת יַלְדוּתִיּוֹת שֶׁל שַׁרְשְׁרָאוֹת וְשׁוֹטִים
הוֹסִיפוּ בָּהֶם עַל הַכְּפִיָּה,
יוֹדַעַת שֶׁהֵם רַק הֵיטִיבוּ עִמִּי...
כֻּלָּנוּ סוֹהֲרִים וְכֻלָּנוּ אֲסִירִים,
מִבְּחִינָה זוֹ שֶׁתָּמִיד יֵשׁ בָּנוּ דָּבָר־מָה
שֶׁאוֹתוֹ אָנוּ כּוֹבְלִים,
שֶׁאוֹתוֹ אָנוּ כּוֹלְאִים,
שֶׁאוֹתוֹ אָנוּ מַשְׁתִּיקִים...."
O.
לפני 4 ימים. יום ראשון, 8 בפברואר 2026 בשעה 2:12
כשאני קמה בבוקר
אני קמה עם חיוך.
מחשבה עליו.
רטובה.
אני רוחצת את פניי
מסרקת את שיערי
קולעת צמה
מסתכלת במראה
החיוך עדיין שם.
חיוך קטן וטיפשי. שלי.
אני עדיין רטובה.
אז אני נשכבת על המיטה
נבוכה.
ביני לבין עצמי.
נוגעת.
נעים לי.
אני עדיין מחייכת.
