הדף פתוח והעט כותבת.

הינה אני משוטט במדבריות צחיחות,

מדשדש במי נהרות סוחפים.

אבוד אי שם בשממה האין סופית,

של הריקנות ללא תוחלת, ללא תועלת.

איך ממלאים לב, כשאהבה כה חזקה נגמרה?

איך מוצאים שוב את הדרך להיות עוגן?

את הסיפוק בלהיות הכל בשביל מישהי?

המהות שלי תמיד הייתה להיות,

להיות הבוקר והלילה.

האוויר וגם האוכל והשינה.

פתאום שידך אינה כבר אוחזת את זרועותיי.

פתאום שראשך לא שוקע בתוך חזי.

אני מסתובב כסהרורי בלילות,

לא נרדם מליון מחשבות.

רק מייחל, לאהבה כזאת..

שוב. 

שוב..

אלייך.