|
|
|
תמיד יבוא יום שיכה בי,
בגעגוע ששובר את הלב לחתיכות.
תמיד יהיה רגע שפתאום,
כלום לא קטן עלי כבר יותר.
שאני צריך להתמודד עם המציאות,
שאת לא כאן, שאת לא פה.
וזה בוער לי בעצמות.
כי גם אם את פה את לא שלי.
את לא איתי,
לייצר רגעים וחוויות ביחד.
תמיד יבוא היום שכושליראבק היום הזה.
היום.
זה היום ולחיי הגעגוע.
את ושוב את.
שעולה לי במחשבות.
את ושוב את.
שנתת לי פתרונות. חוויות.
שהיו ונעלמו.
כמו אהבה אסורה בעולם מיותר.
את ושוב את.
שהייתי נשכב על הכביש בשבילה.
כמו שהיית קופצת לבריכה של חומצה בשבילי.
אהבה משוגעת, מטורפת.
כמו שרק את יכולת לתת לי.
את ושוב את.
ילדה.
הלוואי שהיינו מספיקים את הכל 🤍
אני לא יכול לכאוב את זה,
הרי זה מה שאיחלתי לך מהרגע הראשון.
שיהיה לך מה שיש לך איתי אבל לתמיד.
משהו שיהיה שלך ורק שלך.
תמיד ידעתי את המגבלות שלי,
את החסרונות שלי.
התפללתי בשבילך יום יום שלא תכאבי בגלל זה
אבל גם ידעתי שאת לא תצליחי להתמודד.
עם הפאק הגדול ביותר.
שאני לא יכול להיות שלך, לא באמת
וזה הרג את שתינו.
תער הרגע שכבר לא,
לפחות לא על ״הנייר״
כי עכשיו את בנעליים שלי, במקום שלי
ולא אתן לך ליפול איפה שאני נפלתי.
באהבה שלא יכולה להתקיים.
כמו שרצינו תמיד, אבל לא יכלנו.
את הנצח של הביחד.
אז מה אם השמיים נופלים,
אז מה עם מאות טילים מרעידים את עולמנו.
עולמי שלי נחרב כבר ממזמן,
הדאגה היחידה שיש לי זה הילדים ואת ילדה.
מקווה שאת חזקה שאת נלחמת,
כמו שאני יודע שאת, לביאה.
שצריכה אריה כדי להילחם בשבילו.
האיום הקיומי שלנו, הוא כאין ואפס.
לעומת החוסר חמצן שיש לי בגוף,
כשאני לא יודע מה איתך
ומה שלומך. ואיך את שורדת.
כדי לספר את האהבה שהיה בנינו.
ושום סיפור של דיסני לא יכול לספר זאת.
אז צריך אותך, חייב אותך.
לדורות הבאים 🤍
הכל מתערבב,
הסיגריות האלכוהול הדיכאונות.
התהיות, עם הגורלות,
של שתינו.
אני כבר לא מבדיל בין החיים עצמם.
לבין החלומות שרקמתי לנו.
כי מאז שהלכת,
הכל מתערבב, מסתחרר לי.
ושום משכחי כאבים.
לא יכולים לעזור לכאב,
לעזור לי, לחזור למציאות.
ושום אהבה זולה.
לא יכולה למלא לי,
את החלל שהשארת.
על כל שבריר שניה,
שאני מנסה לבנות את עצמי מחדש,
את מפרקת, לי, את העצמות.
על כל מציאות שאני מנסה לבנות.
את טורפת לי את החלמות.
לא משנה כמה אני נלחם בעצמי,
את שם. שלווה, מחייכת.
בזכותי, בגללי.
וזה עוצר אותי מלנשום, מלישון,
בלעדייך באופק הרחוק.
כי זה רק את
אם זה רק את מחייכת בתמונה.
או קורצת בהודעה אז אני נפעם
וכואב לי בחזה.
בזמן שאני אמור לעשות חיים
ולשכוח ממך.
לשכוח ממנו.
מאיתנו.
בשבריר שניה.
כי לא מולך אני מתמודד,
אני מתמודד מולי. מולנו.
עם השעות שאני לומד לשרוף בלעדייך,
עם הרגעים שהתרגלתי בפלנטז עלייך.
המוח שלי כל כך סוחף,
כמו הקשר שלנו. במילה אחת.
״מטורף״
כל מה שיכלנו להיות,
כל מה שיכלנו לעשות.
ביחד.
כי שם לא היה לנו הגבלות.
אז התמודדות שלי היא לא מולך.
היא מול עצמי ומול כל מה שאבד.
מבלי לדעת, כמה שברנו לעצמנו את הלב.
מבלי להבין, איך הטוב כל כך הפך כואב.
חיכינו להודעה אחד מהשניה כמו חמצן,
כמו חמצן שזקוקים לו במים עמוקים.
עכשיו השקט כאן, אין אותך, אין הודעה.
אין אפילו מושג קלוש מה קורה איתך.
זה בסדר אני יודע שאת מנסה לפתח את הנוסחה.
איך לחיות בלעדיי, איך לשרוד את היום.
אני הייתי בשבילך פרופסור וגם לי אין פתרון.
נשאר לי רק את החלום, רק את התקווה.
שאם אינך כאן, לפחות את שומרת על עצמך.
שומרת בשבילי על עצמך מכל משמר.
אני חולם אותך מידי פעם,
לא בשינה, בהקיץ.
רואה אותך מול עיניי
ואת כזאת יפה כמו תמיד.
עניים גדולות, חיוך מהפנט.
הנשמה שלך זועקת,
חבק אותי, תן לי ליפול לזרועותייך.
אני פורש ידיים לצדדים.
את נופלת לחיקי. נופלת על ליבי.
אני מנשק אותך בחום,
את עוצמת את עינייך אני מצטרף אלייך.
מרגיש אותך נושמת, נרגעת.
אני מחייך, פוקח את עיני להביט בך
ופתאום את נעלמת.
היינו כחולמים..
כל מה שהתקיים בנינו,
היה באמונה.
באמונה שזוהי דרך טובה,
דרך שתמלא לנו את הלב,
תהפוך את שתינו למאושרים יותר,
שלמים יותר.
ככל שעבר הזמן בקשר, הטוב העיף אותנו,
אבל הרע גבר, התרחב, התפשט, התעצם.
לא בגללנו, בגלל המכלול,
שהיה קשוח לנו להכיל אותו.
הרי מה עושים עם הרצון,
להיות יחד כל יום, כל היום,
כשזה לא אפשרי.
והאמונה שהייתה כה חזקה,
הפכה למעורערת ולא יציבה.
מתוכה נולדה אמונה חדשה,
אמונה של תקווה,
שהפעם יהיה לך את כל מה שלא היה,
אבל בלעדיי.
