הדף פתוח והעט כותבת.

על כל שבריר שניה,

שאני מנסה לבנות את עצמי מחדש,

את מפרקת, לי, את העצמות.

על כל מציאות שאני מנסה לבנות.

את טורפת לי את החלמות.

לא משנה כמה אני נלחם בעצמי,

את שם. שלווה, מחייכת.

בזכותי, בגללי.

וזה עוצר אותי מלנשום, מלישון,

בלעדייך באופק הרחוק.

כי זה רק את

אם זה רק את מחייכת בתמונה.

או קורצת בהודעה אז אני נפעם

וכואב לי בחזה.

בזמן שאני אמור לעשות חיים

ולשכוח ממך.

לשכוח ממנו.

מאיתנו.

בשבריר שניה.