|
|
|
בין ימים ללילות אבודים,
צורך לי את מה שנשאר לי ממך.
זכרונות עמעומים, תמונות ישנות.
מרגעים שבנו לי איתך את הכל.
כי לא סתם אהבתי אותך ילדה,
הרגעים איתך היו לי תרופה.
מהמציאות, מהחיים עצמם.
היית לי מזור ותקווה בחיי.
איך את אוהבת לברוח מהכל,
ללכת לשקט מול נוף שצויר במכחול.
להשאיר את הכאב שמציף בתוכך,
לתת לו להשתלט ואת הנפש שלך ללכלך.
הלוואי שתזכרי רגעים טובים שניות של חיוכים,
לזכור את הלב שלי שחלקו שייך לך לעולמים.
נכון לפעמים הכל קשה ואין איך להתמודד.
אפילו אני, בימים כאלה לא מצליח אותך לעודד.
תביני שלא הכל שחור יש מלא אור,
גם שמה שהיה בנינו לעולם לא יחזור.
הלוואי שתפנימי שמה שנתתי לך לא היה זמני,
נתתי לך דרך ותוואי למה שאני מאחל לך גם אם זה לא אני.
תקומי מעפר, תרימי את הראש.
צאי לדרך חדשה מחוזקת ובלי לחשוש.
את היית לי עולם,
אחר כזה שונה.
ורוד יותר, מתוק יותר.
כזה בלי הלחץ, הריצה,
היית לי שקט ביקום משוגע.
כי שהייתי איתך,
זה היה רק אני ואת.
את ואני. אנחנו.
ושמרתי על שניה בליבי,
כאילו הזמן איתך הוא היהלום,
הכי יקר בעולם.
אז איך שלא יהיה,
אברך אותך,
על כל מה שהייתי בשבילך.
שהיית בשבילי.
💛
איך אהבתי שהיית גומרת,
בשניות, בלי מאמץ.
מרטיבה את המצעים והמיטה.
זה תמיד היה מראה לי,
עד כמה את נמשכת אליי.
לגוף שלי, לקול שלי, למראה שלי.
בדיוק כמו שנמשכתי ליופי שלך.
לכמיהה שלך, לתשוקה שלך.
לא סתם קראתי לך נדירה,
נדירה שלי.
כי החיבור שלנו היה מדויק,
בהכל.
החל מהגוף ועד הנשמה.
עכשיו כשאין אותך,
נשארתי להתפלל,
לכל הטוב שבעולם בשבילך.
עוד לפני הטוב שלי.
נפשי וגופי משתוקקים אלייך,
כמה קשים הימים בלעדייך.
את היית לי מטמון ואוצר.
אין פלא שהעולם שלי נעצר.
היה לנו חיבור מטורף כמו באגדות,
אבל הוא גרם לשתינו להיות באשליות.
משהו שלא יכל להתקיים,
כי הגורל בכל רגע עלינו איים.
אני יודע אהובה כמה את כואבת,
אני מרגיש את זה בכל שניה שהרוח נושבת.
את סוחפת את דמעותייך עד אליי
כי רק את הצלחת להכיל את שיגעונותיי.
תמיד אודה לך על המקום בלב שתפסת לי,
כי את הפכת להיות כל יומי ולילי.
ואת יפה.
כל כך יפה.
כי היופי שלך,
הוא נדיר.
הוא שתי הדברים,
יחד.
הגוף והנפש.
יופי כזה,
שלא מתיר בי מילים,
לא מותיר בי ספקות.
את היית לי יחידה,
את היית לי עולם.
זוכר את אותם הרגשות,
של הסערות שהתחוללו בגופי,
כאשר נשקתי לשפתייך.
שהבטתי בך, קורעת לרגליי.
שהעברתי את ידיי המחוספסות,
על עורך העדין.
שהחדרתי אצבעותי ואיך שהם.
נרטבו כהוגן.
זוכר את עינייך מתגלגלות,
בזמן שלכלכת את כל הסדינים.
את הכוח שלך, ששאבת ממני,
לעשות הכל בשבילי,
לעשות הכל למעני.
הינה אני משוטט במדבריות צחיחות,
מדשדש במי נהרות סוחפים.
אבוד אי שם בשממה האין סופית,
של הריקנות ללא תוחלת, ללא תועלת.
איך ממלאים לב, כשאהבה כה חזקה נגמרה?
איך מוצאים שוב את הדרך להיות עוגן?
את הסיפוק בלהיות הכל בשביל מישהי?
המהות שלי תמיד הייתה להיות,
להיות הבוקר והלילה.
האוויר וגם האוכל והשינה.
פתאום שידך אינה כבר אוחזת את זרועותיי.
פתאום שראשך לא שוקע בתוך חזי.
אני מסתובב כסהרורי בלילות,
לא נרדם מליון מחשבות.
רק מייחל, לאהבה כזאת..
שוב.
שוב..
אלייך.
לא אהיה כאן לנצח,
לא אכתוב שורות שישירו בתקווה.
לא אחקוק משפטים כואבים בסלע.
לא ישירו את שירי כאות מחווה.
לא יעשו לי טקסים וגם לא יום זיכרון,
לא יקראו רחובות או כיכרות על שמי.
בסופו של דבר זכרוני יתפוגג.
היום מחר ואולי עוד מאה שנה.
אבל אהבתי, אהבתי אלייך תשאר תמיד בליבך.
כל שידעתי, כל שאהבתי, כל שנפגעתי.
כל מה שנפשי המדממת פולטת מראשי,
כל דרך שעברתי בשבילי הקוצים,
כל נוף שנחשף לעיניי מלא בפרחים.
כל מלחמה שנלחמתי בחיי,
בגופי, בנפשי, ברוחי.
תתרכז תחת בלוג אחד,
שעתה הופך למחברת,
למחברת הפרטית שלי.
