(אוגוסט 24)
אחרי פורים, ל"ג בעומר תמיד היה החג האהוב עליי. גדלתי בין אתרי בנייה וההתרגשות הייתה מתחילה עוד בשלב ההכנות כשהילד שהרגיש הכי פושטק היה "משאיל" עגלה מהסופר השכונתי והיינו יוצאים כולם למסע קצת מסוכן בין גדרות וברזלים לחפש חומר בערה. תמיד אהבתי כשקצת מסוכן.
שבוע וכמה זריקות טטנוס מאוחר יותר, גפרור מוצמד לפירמידה מושלמת שהגדולים בנו כל אחר הצהריים ואחרי כמה סבבים של "עוד עיתונים כאן, נו!" עשן שהופך לאש שהופכת שבוע של הכנות לבוהק מהפנט שרוקד את הגלם למשהו אחר. אני אוהבת אש.
כשהייתי קטנה (יותר) הייתי מדליקה גפרורים ומחזיקה אותם עד שכמעט נשרפות האצבעות. אולי לא כמעט. מאז שידעתי לקרוא בלבלה אותה האזהרה: הרחק מאש! אז הייתי מדליקה גפרור ואז מקרבת אליו גפרור שני, לאט, עד שהלהבה הייתה קופצת והופכת אותם לרגע, לאחד. אף פעם לא אהבתי שאומרים לי מה לעשות, בטח לא כשזה מבלבל.
(האזהרה השנייה - הרחק מהישג ידם של ילדים, דווקא הגיונית מאוד כי) פעם עשיתי מדורה באמצע החדר. קניתי בדמי הכיס אריזה של קופסאות גפרורים, פיניתי את כל הרצפה, ערמתי את הגפרורים בפירמידה מושלמת כמו הגדולים בל"ג בעומר וקירבתי לתחתית הערימה לאט לאט, גפרור בוער.
זה היה מאוד יפה, לשלוש דקות. ההכנות שלי, איכשהו, עבדו. הלהבה באמת לא הלכה לשום מקום מעבר לערימה אבל כמו תמיד, בהתלהבות להתחיל שכחתי כמה פרטים שנראו פחות משמעותיים באותו רגע כמו למשל איך עובד עשן ושההורים שלי בבית. הם היו כל כך מופתעים שלקח להם כמעט חצי שעה לכעוס.
שבועות אחר כך עוד היה לי כתם שחור על התקרה. בשביל האנרכיסטית הקטנה זה היה שווה את זה. מכה ניצחת על החוקים הלא ברורים של העולם. אין שום הגיון בלהרחיק גפרורים מאש. ההורים שלי לא העריכו את הניסוי הפילוסופי וקנו עותק של הספר "יפתח המלוכלך" ילדי שנות השמונים כבר יודעים לאן זה הולך.
אז הרחקתי את הגפרורים מאש. ואת עצמי מגפרורים. ומעצמי. הרבה אחרי הגיל שעל פי האזהרה השנייה היה צריך להרחיק את הגפרורים ממני. וקראתי לעצמי אדמה אבל כמו שהיא נוטה לעשות אחרי שנים של שקט מדומה, האדמה רעדה. וכשהתחלתי, בערך לפני שנה, לבנות את עצמי מחדש, לא עמוק מאוד מתחת לאדמה גיליתי לבה.
פיסלתי סוג של דיוקן עצמי וקראתי לו "העול של הגוף" כי מה הלבה הזאת עכשיו, אני מנסה לבנות ואש זה מסוכן ועכשיו באמת יש לי שני חתולים וזה דומה מדי לספר אבל זה לא כיבה אותה ובזכות האש ולא למרות, הפסל ההוא הוא עדיין אחד האהובים עליי. בניגוד לרוב הפסלים שלי, הוא בבית במקום של כבוד בחדר השינה. כי ככה.
ויש לי קצת כתם שחור, או כמה, על התקרה של הלב. אבל הייתם צריכים לראות את הרגע שהלהבה קפצה ורקדה את הגלם למשהו אחר. זה היה שווה את זה.
אבל כשכתבתי למשוררת השבוע בשיחה אחרת בנושא אחר לגמרי: "מותר לך לכעוס" האסימון היה כל כך כבד ששמעו אותו גם בשנת 1990 בקריות והכל קצת התערבב וכשכעסתי פתאום גם האנריכסטית הקטנה כעסה נורא כי זה לא פייר! כי אם מרחיקים גפרורים מאש, בשביל מה עשו אותם גפרורים?