טעונה. ברור שאני טעונה. מהציפיה, מכל השיחות הקטנות ששתלו רעיונות שמרחפים לי בראש כשאני נכנסת למצב התודעה גל שקט ששמור לנהיגה ולפיסול. חלונות פתוחים ומחשבות מלוכלכות. טעונה בגלל החיזבאללה שיורים כל יום בדיוק בשעה ששמרתי לעצמי לפרוק את המילים ששתלת בלילה שצמחו לזמזום שרק הולך מתגבר כשאני יורדת מההר ועולה על כביש החוף. 45 דקות, זה המון זמן. טעונה מהשבוע הזה שהיה רווי בקפיצות ואסימונים והפנמות קטנות, מזה שהצלחתי לשתף אותך בחלקן. מזה שאני מנסה באמת. לא סיפרתי לך אבל כל פעם שזה קורה, לופ של חרדה של מגננה מתגלגל לאסימון שמתגלגל לפעולה ושיתוף הגוף שלי מתגמל אותי בזרמים נעימים. טעונה כי הרשיתי לעצמי להרגיש בכתיבה, גם אם לכמה רגעים. עמדתי בשדה התודעה עם הרגל מעל המוקש ולא רעדתי. זתומרת, רעדתי אבל לא מפחד. טעונה מלקרוא איתך ספר, מלרצות לחלוק, מלפנות אלייך בנימוס שקט, כמעט בלשון פנייה. בפעם הראשונה, מאז. כי סיפרתי לך עוד קצת ממני, כי זה אומר להיות פגיעה ולהרגיש קצת קטנה וזה גורם לי לרצות להתחפר עם הראש בחיבוק ולנשום. כי לא נגעתי בכלל ועדיין הגוף שלי רקד כשהוא דמיין את האצבע שלך מחליקה בתוכי כל כך לאט כשהייתי מתחת לשמיכה וככל שזה התחזק, כתבתי יותר בנימוס. וככל שכתבתי יותר בנימוס זה התחזק. ועדיין לא נגעתי. טעונה מהירח ומהאוויר הנעים של תחילת הסתיו כשאני יוצאת מהרכב, פונה לרחוב שמוביל לבניין, עולה במדרגות ודופקת בדלת. כשאתה פותח אני שוכחת לרגע הכל ושוקעת בך לחיבוק. "התגעגעתי" אני מציצה בחיוך משקע הצוואר שלך לבדוק אם גם אתה כשהשפתיים שלך מוצאות את שלי וכל המחשבות עוברות בי כמו פלאשבק סינמטי ברוורס. פאק. רואה עלייך שאתה רואה עליי וזה מאוד לא עוזר לי לנשום "מה קרה?" כאילו שזה הכי חמוד בעולם, שאני מתפרקת ככה. אוויר, מילים. נו. כל מה שיוצא לי זה "חיכיתי" חצי בלחישה. כמעט מצחיק שהתרברבתי דווקא על הדיבור, חתיכת פאק באמינות. נשבעת שידעתי לחבר מילים פעם, כשלא הייתי צריכה לפענח איך אני עוצרת את עצמי מלהתחנן לעוד לפני שאמרנו שתי מילים. "מעולה..." החיוך שלך שולח את הלב שלי לסלטה קטנה של 50/50 ציפיה וחשש "תאלצי לחכות עוד קצת..."
...
¹ יָרֵחַ [תנ]
סֵטָלִייט; כוכב לוַואי של כוכב לֶכת כָּלשהוּ. חשוב תפקידו של הירח כמורה הזמן. מחזור הירח שימש בסיס לחודש העברי.
² יֶרַח [תנ]
חודֶש, הזמן שממולד היָרח למולָד הבא.
