זה שפעם אחת מישהו ידאג לי.
יכיל אותי.
יעטוף אותי כשאני חלשה.
יחבק אותי שאני פוחדת.
יקשיב לי כשאני צריכה.
גם אני רוצה. גם לי מגיע.
ושלא תבינו לא נכון אני שמחה להעניק את זה לסביבה שלי.
זה נותן לי להרגיש משמעותית. להרגיש חזקה. בוגרת.
אבל כוסעמק מה איתי.
למה אני לא מצליחה להשען.
למה אני תקועה באמונה החסרת הגיון ובהכרח לא נכונה שאי אפשר להבין אותי?
אני מתגעגעת ללהיות קטנה. לחבק גדול. ולא להצתרך שהוא יבין אותי או את הרגשות שלי כי עצם השייכות שלי אליו מנקה אותם.
אני חושבת שמה שטוב זה שלמדתי להיות המקום ההעוטף והמחבק הזה עבורי. לתת לעצמי את החיבוק הזה. את האוזן הקשבת.
ועדיין.. באלי גם. זה בסדר. נכון?
אבל אני לא מאפשרת לאנשים להיות הדבר הזה עבורי (ציטוט של הפסיכולוגית) כי למה שאני אתן למישהו או מישהי להכנס ולגעת בממלכה המדהימה והרגישה שנקראת הנפש שלי?
הם לא יבינו את האומנות ואת הערך. עד כמה אני מדהימה. והם לא יבינו את הקושי.
או שאני רוצה לחשוב שהם לא יכולים להבין.
בכל מקרה אני והgirlfriend הולכות לזמן שד שיתן לכל אחת מאיתנו את שולט החלומות.
אני מקווה להיות הקורבן ולהוקיז דם.
שטן הנשמה שלנו שלך. אנחנו מגיעות.
חשבתי לקרוא לו דון. מה אומרים.
