על השינאה שרק גדלה, איזו הרגשה
על החורבן שבדרכי, עילוי שאין שני
על הצריבה שבליבי, הדחייה מהבריות
על הסירוב שבאוזנייי, הכתפיים הקרות
על החישול מכל הנ'ל, תני לי עד בלי די
על הכתם מלידה, הצלקת שמחווירה
האודם שדוהה מהשפתיים, נצרבות מהחמה
אני זוכר חיוך וזוג עיניים, תחת החופה
אני זוכר את הספק נולד, הצל המתגבש
איך ההבטחה הייתה למאכולת אש
על הבדידות, מי יוכל לה אם לא אני
יודע שדרכי שגוייה, אני לא היחידי
מלמד את ילדיי להפך, הם מבינים ישר
מי אמר להם שכך כדאי
על התקווה, עדיין מחפש את התשובה
היא תמיד מתה אחרונה
האמונה שרק נולדה, בלי מילה, רק הכרה
בלי מחויבות של דת או של תפילה
לא חייב דבר לאף אדם, לא דיבור, לא מעשה
חובותי פרוסים לשנים, הנושים כה דייקנים
היו גם חברים, הוחלפו במכרים
אד הוק ועד עתה, לא נדרשתי לחֶבְרָה
רק נשים, גוף לעינוגים, לא רק נקבים
יפות, כה עירומות, שומעות הכל ומבינות
עזר כנגדי, כותל לקינות
רק לנוח על שדיים, למצוץ פיטמות זקורות
נותרו כמה שדים, כמה מלים אותן אזכור
ציפורניים ששורטות, בתי דין ומזונות
הראשונה, השנייה, אחר כך רצף של אין ברירה
מתי תיגמר החוויה, כרטיס לכל הנסיעה
ארוכה, מדי קצרה, נוסע יחיד, רכבת ריקה.
הזכויות שמורות, רק לי.