הזקן כבר קשיש, קהה כמו כפית
אטי ושקט, עוד קצת מתכופף
מול הקיר כל היום,פה פעור ובוהה
השפתיים זזות, אילם וטועה
פעם גס, קולני, רודף שמלות, כוחני
הכריח ללמוד, לשנן, בלי רחמים
על הגב, בידיים, במעלה נחלים
צרח וצחק, עד כלות המלים
הדייסה נוזלת,כולו כתמים
אטום ודוקר, מגודל בזיפים
אותה חולצה מכופתרת, אותם ריבועים
אתמול דומה למחר, לכל הימים
בלי חברים, האמין רק בנשים
רק מפות ותיקים, אבק מדפים
בלי עצות, בלי רגע דל
התקרה מתפוררת, אל תטיפו מוסר
פעם ביום נדלק הניצוץ
המבט בעיניים משתנה לרעה
שוב אש בוערת, שוב השנאה
הקול לא נשבר, המשפט ברור ומושלם
זכר מלים, אותם משפטים
אומרים בעצמנו לילדים חדשים
גם בנו איבה, לסובבים, לבריאה
מעבירים אותה הלאה, לדור לא נודע
למדנו שיעור וגם לקח, שלושה ילדים
כך חולפת תהילת אנשים
לוקחים את הטוב, תקועים עם הרע
ירושה של דם, לכולנו חובה.
הזכויות שמורות, נקווה שרק לי.