בשכונה שגדלתי בה היה ילד בשם אלון. הוא היה פחות או יותר בגילי, בודד יותר ממני. היה לאלון חבר יחיד. אני. לי היו יותר.
כשהייתי משחק עם אחרים הוא לא היה מתקבל. אם הייתי משחק איתו תמיד היינו לבד. הוא היה שרוף על כדורגל אבל ככל ששיחק יותר עורר יותר גיחוך בגלל הריצה המוזרה שלו. הוא זרק את רגליו הצידה כשרץ.
לאלון היה חיוך עקום. פרצוף עקום. ריצה מצחיקה ועקומה. זה לא תרם לפופולריות שלו. בכלל לא. לי לא היה אכפת. אולי זה הקל עלי להיות איתו. ראש לשועלים.
לאחר כמה שנות היכרות המשפחה של אלון עזבה. הוא פשוט נעלם יום אחד. בלי הודעה מוקדמת. לאחר פרק זמן שאלתי את אמי להיכן נעלם אלון ונענתי שהם עברו דירה לחלק אחר של העיר. הילד עזב את המעברה, התברגנו הבני זונות.הוא חסר לי לפרק זמן ואז כדרכם של ילדים כבר פשוט לא שמתי לב. השלמתי עם החסר די בקלות. עד לרמת שיכחה.
לאחר שנה או שנתיים, (בזמני ילדים לך תדע), בעת משחק כדורגל מרתק ורב משתתפים הופיע ילד עם חיוך עקום וצפה במשחק במשך זמן רב מאד. אף אחד לא שם ליבו אליו. הוא לא שותף במשחק. הילד היה מוכר לי אבל לקח לי זמן להיזכר שזה אלון. כשנזכרתי הוא עדיין עמד שם עם החיוך הנצחי העקום שלו, מנסה לצוד את תשומת לבי. גם כשזיהיתי התעלמתי. הוא עמד שם זמן רב, החיוך לא זז מפניו. הסתכלתי לעברו כמה פעמים, תנוחתו ומבע פניו לא השתנו. הוא חיכה. לי. עם הרבה סבלנות. לאחר מהלך מעניין במיוחד לקראת סוף המשחק הזזתי מבטי שוב להיכן שעמד חברי לשעבר. כמובן שהוא לא עמד שם יותר. לא ראיתי אותו מאז.
עברו ארבעים שנה מאז הפעם האחרונה ההיא שראיתי את אלון. הרגע שזיהיתי אותו והתעלמתי עדיין מפריע לי. ההרגשה הזו מוזרה לי. לא אופיינית. הדברים שעשיתי מאז גרועים הרבה יותר. שיניתי חיים של אנשים, העפתי אנשים טובים ויקרים מהמסילה קיבינימאט. אבל הרגע ההוא נצרב. אולי כי זה המעשה הרע הראשון. אולי כי אז הבנתי שאני יכול לטעות, לחטוא, להתעלם מכך ולהמשיך הלאה. אולי כי היה לי רק חבר אמת אחד. הכי מכוער, הכי מגוחך והכי טוב.
לא בכיתי שנים. אין סיכוי. כשאני נזכר בחיוך העקום ובהמתנה שלו לצד הדשא זה הכי קרוב שאני מגיע לזה.
אני לא רוצה את הזכויות. קחו אותם ממני.
