בעל המאה, כולם שחורים
נכתבים על רכבת ההרים
פעם למטה, מדמים חיים
יום של למעלה, מגרדים שחקים
אני רואה רק עקבים גבוהים
מדמיין לי איך הם מרגישים
על החזה או אצלה בפה
לא משורר ולא בולס שקמים
לא קושר ולא אונס תמימים
לעתים חונק בפרץ אלימות
יש לזה רקע, סיפור פשוט
התחיל אצלי עמוק בילדות
התירוץ לכל מעידה ושטות
באתי לעולם הזה בחצי טעות
נגררתי על ידי אחת שראתה אותי שקוף
שליטה או משהו דומה, אמרה
בוא תראה איזו חגיגה
לא תהיה דומה לעצמך
יהיה רק הלפני והעולם הבא
יהיה לך הסבר, תוציא את זה לחוץ
תן להן לראות, אל תהיה לחוץ
הן רגילות, יש מספיק כמוך בסביבה
רקובים ממך, אתה רק ממוצע
בכל הממדים והמידות
לא מציאה גדולה
לקח לה שבועיים ועברה לדבר הבא
אני נשארתי עם הכווייה
העולם קצת השתנה
יחסי מרות וגם כפייה
מחסום, זמם ורטייה
הכל על הפנים שלה
אף מילה ממנה עד היום
נשאר רק זיכרון
וצלקת עמוקה שדוהה עם כל מילה
אחת שנכתבת ואחת שבוהה
אל עצמי, לתוך תוכי
האמת הזרה, כיס מוגלה
נוזלת על הדף, מרה שחורה
מופיעה מדי פעם על מסך עיניכם
נטמעת מיד בין הגיגים של אחר
מעדיף של אחרת, מעדיף חוויות
רטובות, מזיעות, מהסוג שקל לדמיין ולחוות
לא מבין מְשָׁלִים או חרטות
היו לי מספיק, עכשיו שלכם
כתבתי מאה, הגיע תורכם
הזכויות שמורות. את זה כבר הבנתם.