אז שוב אני לא כ"כ יודעת מה אני עושה כאן. באתי אחרי שקראתי ספר שהפך לי את הקרביים וגרם לי לחשוב שאולי אני בכל זאת חיה חיים חלקיים. שאני רוצה יותר ומוכנה לצאת מאזור הנוחות שלי כדי למצוא את היותר הזה (כדי לגלות באיזו מידה אני מוכנה להתפשר על החומות שבניתי כדי לארגן לעצמי מציאות אחרת, שמחה יותר ובשאיפה גם ערה ומינית יותר).
אז ניסיתי. מה שיכולתי. וזה... היה נהדר ומרגש ומבהיל ומחריד בו זמנית. מגדל הקלפים שלי קרס אבל במשך כמה שבועות הייתי מסוחררת. זכרתי משהו מעצמי של לפני עשרים וחמש-עשרה שנה. זכרתי שאני יכולה להרגיש ככה.
וזה היה נהדר, אבל פאק איט. אני לא פנויה לזה – רגשית או מעשית או בכלל. בכל פעם שאני נוסקת בסופו של דבר יש גם התרסקות נוראית ואין לי פנאי להתרסק.
אבל אני כן רוצה להיות בהיי. אני אוהבת להיות בהיי (הינה, נפש הנרקומנית שלי נגלית במלוא-הדרה. סממו אותי ואוהב אתכם).
אז מה עושות? אין לי מושג. אני לא בטוחה אם אני נשארת כי האנונימיות הופכת את הבלוג למקום טוב להתפשט בו ולחטט בארגזים המאובקים של הנפש. אולי אני נהנית מהאינטרקציה. לעצמי אין לי מושג מה להגיד, כי פתאום אני חווה את עצמי סגורה ומרוחקת ולא-רוצה-כלום.
אמרתי לו שאני רוצה לרצות, וזה עדיין נכון, רק שעכשיו אני רוצה לרצות לרצות.
באסה.
