זה כואב.
כואב לשמוע.
כואב לראות.
כואב להכיל.
כואב להבין.
כואב להיות אמא עם ילדים שישנה במיטה בבית.
כואב לעצום עיניים.
כואב לראות איך הם סה״כ יצאו לרקוד ולבלות וברגע היו צריכים לרוץ כמטורפים ולשבת שעות בלי להוציא ציוץ ולהיראות מתים כדי שחלילה לא יירו בהם.
כואב שהיו צריכים לראות את כל הנרצחים מסביבם.
כואב על התינוקות.
כואב על האימהות.
כואב על האבות.
כואב על הזוגות שנחטפו יחד והופרדו.
כואב על הסבתות שבנו את הקיבוץ ונחטפו.
כואב על החטופים.
כואב לי על הנרצחים.
כואב על האזרחים שראו את משפחתם וחבריהם נרצחו מול עיניהם.
כואב שישבתם יממה בלי אוכל ושתייה, בפחד אין סוף עם ילדים על הידיים.
כואב על המשפחות של הנעדרים על החוסר וודאות.
כואב על המשפחות שהתחננו ששיחת הטלפון לא תתנתק אבל היא התנתקה ועד עכשיו לא יודעים מה איתם.
כואב לי עליכם שהם התחננו שתבואו לעזור להם ולא יכולתם לעזור.
כואב לי להרגיש אליך. וכואב לי להיות בחוסר אונים שמעולם לא ידעתי כמותו.
לא יודעת להכיל את זה, זה קשה והלוואי שתדעו ויהיה לכם את הכוחות לקום מהזוועה הזאת. הזוועה הלא נתפסת הזאת.
