הפזמ לא דופק

אני כבר לא מתנצלת. נגמרו ההתנצלויות.

לא על מי שאני, לא על איך שאני מדברת, מתלבשת, מרגישה, נראית, מקללת, מתהפכת בלילה, מתאהבת בצרפתית, בוכה באמצע שיר של עומר אדם או שואלת שאלות על יקום מקביל.

העולם הזה הפך לפסטיבל של טיפוסים עם קוד לבוש של גיהנום, גבולות רגשיים של כפכף גומי, ויכולת הכלה של כפית חד פעמית.

אז אם אני נשמעת לכם יותר מדי – אולי פשוט אתם פחות מדי.

לא מתנצלת על זה שאני שואלת "מה לעזאזל קורה פה?" 12 פעם ביום.

ולא, אני לא מתנצלת על זה שאני כבר לא סותמת – כי כששמרתי בפנים? התפוצצתי כמו טוסטר בשקע סיני.

אז בואו תמשיכו להשתגע, אני פה עם פופקורן, בלי רגשות אשם, ובלי אפליקציית "סליחה".

מי שצריך להבין – יבין.

ומי שלא?

שימשיך לגלול ויחטוף אקזיסטנציאליזם בהפתעה.