הפזמ לא דופק

פגשתי מישהו.

לא "קצת מבולגן",

לא "חי בזרימה"

בן אדם שחי בתוך ההשלכות של עצמו.

כיור שחור ברמה שאת לא בטוחה אם זה קפה או היסטוריה,

מיטה בלי מצעים כאילו הגוף שלו זה כבר הכיסוי,

וריח… שלא משאיר מקום לדמיון.

עכשיו בואו נדייק,

זה לא קטע של כסף,

ולא של זמן.

זה קטע של סטנדרט.

כי אותנטיות זה יפה,

אבל יש רגע שזה מפסיק להיות "אני ככה"

ומתחיל להיות "אני פשוט לא מתאמץ",

והקטע הכי מוזר?

הוא לא מתנצל.

הוא חי עם זה בשלום.

כאילו זה עוד סגנון חיים לגיטימי.

ואני עומדת שם וחושבת

איך בן אדם מגיע למצב

שהוא לא מתבייש בעצמו אפילו קצת?

ואז נופל האסימון,

זה לא חוסר מודעות,

זה חוסר חיבור.

כשאתה כבר לא מרגיש את עצמך,

גם ריח לא מפריע לך.

אז לא,

זה לא "מוזר מצחיק".

זה גבול.

כי יש דברים שהם בחירה,

ויש דברים שהם הזנחה.

וברגע שאתה לא מבדיל ביניהם,

זה כבר לא סגנון,

זה ויתור.

ואני?,

אוהבת עומק, שריטות, אמת,

אבל לא ברמה שאני צריכה לנשום אותן

אנשים מתבלבלים לחשוב שזה יופי.

זה לא.

זו כריזמה.

את יכולה להיות הכי לא מושכת על הנייר,

אבל להיכנס לחדר ולגנוב אותו בלי לבקש רשות.

כי כריזמה זה לא פנים.

זו חיות.

זו נוכחות.

זה משהו שאי אפשר ללמד, רק להרגיש.

ואז יש את אלה שקיבלו הכל,

יופי שגורם לאנשים לעצור נשימה,

וכריזמה שמזיזה קירות.

ואז… הם מתחילים להרוס.

לא בבת אחת.

לא בדרמה.

לאט.

עם כל מה שמקהה,

כל מה שמכבה,

כל מה שלוקח עוד קצת מהאור.

עוד לילה.

עוד חומר.

עוד "שטויות, אני בשליטה".

ופתאום זה כבר לא הם.

היופי עדיין שם,

אבל הוא ריק.

הכריזמה עדיין קיימת,

אבל היא לא חיה.

ומה שנשאר זה גוף יפה

בלי ניצוץ.

כי יופי יכול לפתוח דלתות.

כריזמה יכולה להחזיק חדר.

אבל אם איבדת את החיות שלך,

אין לך כלום להחזיק.

להרוס את עצמך כשאין לך כלום, זה עצוב.

להרוס את עצמך כשיש לך הכל, זו כבר טרגדיה.

לא גדלתי לאט,

פשוט לא הסכמתי לגדול על שקר.

אז זה התעכב.

התפוצץ.

הכאיב.

ורק אז, התיישב.

אין פה סיפור יפה.

יש פה רגע אחד שבו נמאס לך מעצמך באותה מידה שנמאס לך מאחרים,

ואז את מפסיקה לשחק.

פתאום את רואה נקי,

מי מדבר ומי עושה,

מי רוצה אותך ומי רק אוהב את הרעיון שלך,

ומי שווה מקום, ומי רק תופס אוויר.

ואז זה קורה,

בלי נאומים, בלי פרידות דרמטיות,

את חותכת.

אנשים, הרגלים, סיפורים, תקוות ישנות,

נופלים אחד אחד,

כאילו מישהו סוף סוף כיבה את הפחד

והדליק את השכל.

והחיים?

לא נהיו קלים.

הם נהיו חדים מדי בשביל לשקר.

אין יותר "אולי הוא ישתנה".

אין יותר "ניתן לזה עוד צ’אנס".

יש אמת אחת פשוטה,

מה שלא עובד, לא נשאר.

וזה לא עצב,

זה ניקיון אכזרי.

פתאום פחות רעש,

פחות דרמות,

פחות אנשים.

אבל כל מה שנשאר?

עומד.

אז כן, זה הגיע מאוחר.

אבל זה הגיע כמו סכין,

חותך נקי,

ולא משאיר מקום לטעויות חוזרות.

זה לא קאמבק.

זה לא "חזרתי לעצמי",

כי האמת?

לא הייתי שם.

שש שנים כאילו הייתי בתרדמת,

עיניים פתוחות,חיים סגורים.

מתפקדת, נושמת, זזה,

אבל משהו בפנים היה על שקט.

ואז… בלי הודעה מוקדמת,

בלי דרמה הוליוודית,

משהו נפתח.

פתאום אני נהנית.

אבל באמת נהנית.

מהדברים הקטנים, מהשטויות, מהרגעים שלא צריך לתעד כדי להאמין שהם קרו.

פתאום יש שקט טוב.

לא השקט הזה שמפחיד,

אלא שקט של מקום. של בית. של אני.

עצמאות שלא צועקת "תראו אותי",

אלא פשוט עומדת, יציבה,

ולוחשת,

אני פה.

וזה מרגיש איכותי.

עמוק.

שמח בלי להתנצל.

אם נשאר לך לב, לא אטום, לא מחוספס, לא עייף מלנסות,

אם בתוך כל הרעש אתה עדיין בוחר בטוב, גם כשזה לא משתלם, גם כשזה לא מקבל מחיאות כפיים,

אז תשמע משהו שלא יגידו לך בקול רם

העולם הזה ינסה לקנות אותך.

בכאב, בפחד, בבדידות, בפיתויים שנראים כמו פתרון.

הוא יציע לך קיצורי דרך,

יבקש שתוותר קצת על עצמך, רק קצת, רק הפעם.

אבל נשמה לא מוכרים בפריסות.

או שאתה נשאר, או שאתה נעלם מעצמך לאט.

ומי שנשאר,

מי שלא עושה עסקאות עם החושך גם כשכואב,

מי ששומר על הלב שלו נקי בתוך מציאות שלא סולחת 

בסוף לא נשבר.

בסוף מתרפא.

לא כי החיים נהיו קלים,

אלא כי אלוהים ראה שלא מכרת את עצמך בדרך.

ככל שנחשפים לרוע טהור בגיל צעיר, זה לא מחשל, 

זה שורף.

זה לא בונה אופי, זה גונב ילדות.

זה לא מלמד לחיות, זה מכריח לשרוד.

ילדים לא אמורים לדעת לזהות רוע,

לא אמורים לפתח חושים של מלחמה בתוך בית,

לא אמורים ללמוד להצטמצם כדי לא להיפגע.

וכשזה קורה מוקדם מדי,

משהו בפנים נשבר עוד לפני שנבנה.

אני?

הרוע הטהור הגיע אליי בגיל 40.

מאוחר מדי כדי להרוס לי את הבסיס,

מוקדם מספיק כדי לנסות.

הוא ניסה.

לערער, לבלבל, לפרק את מה שבניתי בעמל.

אבל הוא הגיע לאישה שכבר עברה חיים,

לא ילדה שמחפשת אישור לנשום.

אז כן, זה כאב.

אבל זה לא הגדיר אותי.

זה לא הפך אותי לקורבן.

זה רק חשף אותי לעצמי, חזק יותר.

והמזל האמיתי?

לא שנחסכתי מלהישרף מהגהינום.

אלא שפגשתי אותו כשכבר לא היה לו סיכוי לנצח.

אני חיה.

לא "שרדתי" פשוט חיה. עם תיאבון. עם סטנדרט. עם אפס סבלנות לניסויים בבני אדם.

היה חקלאי מהדרום.

אחלה יבול, השקיה מדויקת, חיבוק שמכסה הכל.

נהניתי מכל רגע, באתי, טעמתי, אמרתי תודה והמשכתי.

אבל

אני לא מחפשת גבר "בדרך להיות".

אין לי מנוי לגרסת ניסיון של מישהו.

או שאתה מוביל או שאתה נוף.

נמאס לי לסחוב מערכות יחסים כמו עגלה בלי גלגל.

אני לא מניעה, אני מגיעה.

ומי שלא עומד בקצב? שלא יעמוד לי בדרך.

וכן, היה כיף. אפילו יותר מכיף.

אבל כיף זה לא תכנית עבודה.

הרווח האמיתי?

נזכרתי בדיוק מי אני ומה מתאים לי

וזה לא "אולי" זה "בטוח"

אז אני חוזרת ללבד שלי,

אבל לבד של פרימיום, לא מבצעים, לא הנחות.

קיץ שמח,

ומי שלא יודע להוביל, שלא ינסה לנהוג.

הוא מהדרום.

חקלאי.

כאילו מה הסיכוי שדווקא הוא יעשה לי סחרחורת יותר מכל תל אביבי עם פוזה וקוקטייל ביד?

ואנחנו?

לא עוזבים אחד את השנייה.

כאילו מישהו שם אותנו בהדבקה ולא עדכן.

עכשיו הקטע היפה,

אני כבר מכירה את הסרט.

הטריילר מושלם, הפופקורן חם, ואז באמצע מתברר שזה בכלל סרט אימה דוקומנטרי על חיי האהבה שלי.

אז אני זהירה.

לא קונה כרטיס מראש.

לא מתאהבת בפוסטר.

לא בונה עתיד עם מישהו שעוד לא הוכיח שהוא יודע להשקות עציץ.

אבל הגוף?

הגוף שלי כבר עם מגפיים בבוץ,

והלב כזה

"יאללה, נזרום, מה כבר יכול לקרות?"

ואני?

עומדת בצד, עם קסדה,

צועקת לעצמי:

“לא שלך! לא שלך! לא שלך!”

ובינתיים,

בודקת אם יש אחריות על חקלאים.

קבעתי זיון.

סגור, מתוזמן, מוכן לפעולה.

ואז נכנס מישהו לראש 

בלי מגע, בלי כלום, רק… וייב.

ואני?

מבטלת.

"נראה לי שאנחנו לא מתאימים… קארמה וזה."

בפועל?

יש מישהו אחר שמבלגן לי את הסיסטם 

ואני לא מערבבת.

גם לא כשזה זמין.

הוא עושה לי את זה.

לא בקטע של לאבד את עצמי 

בקטע של לבדוק כמה אני בוחרת לאבד.

הוא מחרמן לי את המוח,

אבל לא מספיק כדי שאשכח מי אני.

רק מספיק כדי להזיז לי חיוך קטן בצד,

כאילו הגוף כבר הבין משהו

שהשכל עוד לא אישר רשמית.

ואז היא אומרת

“אמאאא איזה הורססססס, איך מצאת כזה דבר??”

ואני כזה 

מצאתי?

אני לא מחפשת.

דברים כאלה פשוט קורים

כשאת כבר לא מתרשמת בקלות.

כן, הוא הורס.

אבל לא אותי 

רק את השקט.

ואם כבר נהרס משהו,

זו לא הבריאות 

זו הסבלנות שלי לשטויות.