הפזמ לא דופק

הוא מהדרום.

חקלאי.

כאילו מה הסיכוי שדווקא הוא יעשה לי סחרחורת יותר מכל תל אביבי עם פוזה וקוקטייל ביד?

ואנחנו?

לא עוזבים אחד את השנייה.

כאילו מישהו שם אותנו בהדבקה ולא עדכן.

עכשיו הקטע היפה,

אני כבר מכירה את הסרט.

הטריילר מושלם, הפופקורן חם, ואז באמצע מתברר שזה בכלל סרט אימה דוקומנטרי על חיי האהבה שלי.

אז אני זהירה.

לא קונה כרטיס מראש.

לא מתאהבת בפוסטר.

לא בונה עתיד עם מישהו שעוד לא הוכיח שהוא יודע להשקות עציץ.

אבל הגוף?

הגוף שלי כבר עם מגפיים בבוץ,

והלב כזה

"יאללה, נזרום, מה כבר יכול לקרות?"

ואני?

עומדת בצד, עם קסדה,

צועקת לעצמי:

“לא שלך! לא שלך! לא שלך!”

ובינתיים,

בודקת אם יש אחריות על חקלאים.