הפזמ לא דופק

לא גדלתי לאט,

פשוט לא הסכמתי לגדול על שקר.

אז זה התעכב.

התפוצץ.

הכאיב.

ורק אז, התיישב.

אין פה סיפור יפה.

יש פה רגע אחד שבו נמאס לך מעצמך באותה מידה שנמאס לך מאחרים,

ואז את מפסיקה לשחק.

פתאום את רואה נקי,

מי מדבר ומי עושה,

מי רוצה אותך ומי רק אוהב את הרעיון שלך,

ומי שווה מקום, ומי רק תופס אוויר.

ואז זה קורה,

בלי נאומים, בלי פרידות דרמטיות,

את חותכת.

אנשים, הרגלים, סיפורים, תקוות ישנות,

נופלים אחד אחד,

כאילו מישהו סוף סוף כיבה את הפחד

והדליק את השכל.

והחיים?

לא נהיו קלים.

הם נהיו חדים מדי בשביל לשקר.

אין יותר "אולי הוא ישתנה".

אין יותר "ניתן לזה עוד צ’אנס".

יש אמת אחת פשוטה,

מה שלא עובד, לא נשאר.

וזה לא עצב,

זה ניקיון אכזרי.

פתאום פחות רעש,

פחות דרמות,

פחות אנשים.

אבל כל מה שנשאר?

עומד.

אז כן, זה הגיע מאוחר.

אבל זה הגיע כמו סכין,

חותך נקי,

ולא משאיר מקום לטעויות חוזרות.