הפזמ לא דופק

אני חושבת שאני מתחילה להבין את החיים האלה.

אולי הם לא סוד גדול, אלא דווקא רצף של שיעורים קטנים.

אנשים נכנסים כדי ללמד אותנו אהבה,

אנשים יוצאים כדי ללמד אותנו שחרור.

הכאב הוא מורה קשוח,

והשמחה היא הפסקת קפה בין שיעור לשיעור.

זה לא מסע אל מושלמות,

זה מסע אל קבלה.

כי רק כשאנחנו מפסיקים להילחם במה שאין,

אנחנו מגלים את היופי במה שיש.

אני חושבת שאני מתחילה להבין את החיים.

שזה לא להיות צודקת, אלא להיות שלמה.

שזה לא לרדוף אחרי אהבה, אלא לתת לה מקום.

שזה לא לצפות שהכול יסתדר,

אלא לדעת שגם כשלא אני עדיין עומדת.

כל כאב שעברתי היה שער,

וכל חיוך שנתן לי מישהו באמצע הדרך היה מתנה.

היום אני מבינה למה, כדי שאדע שאני לא לבד

במסע הזה.

אני חושבת שאני מתחילה להבין את החיים האלה,

הם בעצם חידה בלי פתרון רשמי.

אתה מתאמץ, מתבלבל, ואז מגלה שהכל היה בכלל בשביל הצחוק.

החיים-1, אני- 0.

אבל לפחות אני משחקת יפה.

הבנתי למה יש כאב, כדי שאעריך שוקולד.

למה יש אנשים מעצבנים, כדי שאדע להודות על מי שמצחיק אותי.

ולמה כל הזמן קורים בלגנים אמממ כדי שאבין שזה בכלל הסטייל של היקום.