הפזמ לא דופק

בוקר טוב לך, יא זבת חלב ודבש.

כן, ככה העירו אותי הבוקר, לא שעון מעורר, לא אחיות עם מדדים, אלא גבר שמלטף לי את השיער והפנים.

בכנות? אין לי מושג מה הוא רוצה ממני, וגם לא שאלתי. בשלב הזה בחיים למדתי ליהנות מהקטנות, בלי לפרק הכול ל"מה הכוונה" ו"מה הוא מתכנן".

הימים בשיקום הופכים להיות קשים יותר ויותר, כל יום קרב חדש מול הגוף שלי. אני כבר רגילה לכאב, רגילה לשגרה של בית חולים, רגילה לזה שאין פה באמת "בוקר טוב".

ואז מגיעה ההפתעה, מישהו שזורק לי משפט מהאגדות, כאילו אני איזו נסיכה מהתנ"ך.

אז מה עשיתי? ביקשתי ממנו שימשיך.

שכל בוקר יעיר אותי ככה, עם מילים מתוקות כאילו אני איזה קינוח חלבי ולא מישהי שמחוברת לאינפוזיה.

ובין כל הציניות אני חייבת להודות שזה עובד.

כי לפעמים לא צריך עוד כדור, עוד טיפול, עוד ניתוח… מספיק מישהו אחד שיזכיר לך שאת יותר מהאשפוז שלך.