הפזמ לא דופק

אז כן, דפקתי את עניין כחול העיניים.

אבל היי הוחמאתי.

בכל זאת, גבר מהדרום,

ארבע שעות כל כיוון,

השקעה שלא מביישת חתונה,

ונגמרה בפלאשבק.

חרא להיות פוסט טראומטית.

זה כמו ביצת קינדר,

את אף פעם לא יודעת

איזו הפתעה תצא,

ומתי.

במקרה שלי 

גבר יפה, חזק,

עם מגע שמדליק את כפתור

“חזור לאקס, מיד”.

ובפלאשבק,

אין "רגע רגע".

הזמן עושה ריסט,

הגוף צועק "סכנה",

ואת פתאום מתמסרת, נבהלת, רועדת,

ועושה לייק לטראומה.

חמש דקות שנמשכו נצח.

אני חזרתי לעבר,

והוא?

כנראה חזר הביתה.

הוא היה חמוד, כן.

נשאר, צחקנו, הכול.

ואז…

עברו ארבעה ימים.

והשתרר שקט.

מסקנה זמנית:

לא כל מי שנוסע ארבע שעות

בנוי לנסיעה פנימית של חמש דקות.