הפזמ לא דופק

יש אנשים שנכנסים לחיים שלך כאילו הם חלק מהקאסט הקבוע.

מדברים, צוחקים, לפעמים אפילו מתנהגים כאילו הם היו שם מאז ומתמיד.

ואתה זורם עם זה.

כי הכול נראה טבעי, הגיוני, כמעט מובן מאליו.

ואז קורה משהו קטן 

לא טרגדיה, לא פיצוץ.

סתם רגע פחות נוח.

ובדיוק שם אתה מגלה מי באמת חלק מהסיפור

ומי היה יותר…

ניצב.

הם פשוט נעלמים מהפרק.

בלי דרמה, בלי נאום פרידה, בלי מוזיקה ברקע.

וכשחושבים על זה,

יש בזה משהו די יעיל.