הטלפון ממך אתמול קצת לפני כיפור שוב עורר את המחשבות עליך
לא שלא חושבת מידי יום, אבל בגלל הניתוקים ממך, הארוכים, למדתי להזיז אותן הצידה טיפה, ולהתמקד בהווה
כל התחושות בשיחה הזו מתערבבות בי ..שמחה ,עצב, התרגשות, נוסטלגיה, אהבה ו....תחושת החמצה שבהמשך מתפרשת גם לחוסר אונים
למרות הכל מימשנו לא מעט
למרות הכל ובדיעבד זה היה (ועודנו?) קשר משמעותי והמכונן בחיי
על אף מורכבותו קיימים בו אלמנטים כלכך עצומים שספק אם יהיו בקשר אחר קצת פחות מסובך ומכאן נובעת תחושת ההחמצה וחוסר האונים.
יש קשרים שמסתיימים וזהו אבל כאן, גם הברור ,המוחלט והמוגמר, אף פעם אינו סופי, ותמיד נמצא עצמנו מחיים שוב את הקשר הזה אולי לעוד טיפה אולי לפאזה שונה, רגועה, בוגרת, שקטה
ועדיין..
בכעסים שלי אני מזיזה אותך , שונאת אותך, לא מאמינה בך
כשאני שומעת אותך, את הקול שלך, המילים - אני מאמינה בך כמו שלא מאמינה באף אחד אחר
אני מבינה שאתה יכול לא לדבר אליי חודשים ואפילו שנה , ועדיין להכיר אותי כלכך טוב
התחושה הזו שאתה לגמרי שלי , הכי שלי, בלי לערער על זה אפילו, מול התחושה שאתה לא בהישג ידי, היא תחושה קשה, מתסכלת!
אני מנתנקת את השיחה ממך בלב כבד כולם מסביב כבר מאיצים בי לשבת לארוחה מפסקת ואני יושבת, עם מחנק, האוכל לא עובר לי, התיאבון ברח לו ורק המילים שלך ששוקעות אל תוך התודעה שלי קיימות והולמות
ואני שואלת למה? למה אי אפשר אחרת? למה אי אפשר היה לקחת את הדבר הזה, את ההכרות בת שמונת השנים (כמעט ) למה שהיא באמת? מעבר למילים, מעבר לתחושות, מעבר לחיים..
כמעט......פנטזיה.
