הבאת אותי למצב שרתחתי מהכמיהה אליך
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי
ובתוך טמפרטורות התשוקה הזאת אתה דורש שאביא את דגדגני לפנים שלך
הדרישה הזאת מביכה אותי כהוגן
יש לי קושי בלהתמסר לעינוגי בתנוחה המיסיונרית
אז קל וחומר כשאני נדרשת לפתיחות כזאת שבלהביא עצמי לראשך כשאינך זז מהכרית, לפשק רגליים ולהתכוונן ללשונך
אתה בהחלט ער לקושי הזה שלי ומתחיל להאציץ בי ...בכאב!
מהפחד אני כמעט מגיעה אליך
אבל אתה ממשיך להאציץ בי וצובט לי בדגדגן!
זה כאב, ומאוד
אני צועקת ובורחת
התרחקתי ממך לספה וצעקתי שאני לא רוצה שתכאיב לי
יכול מאוד להיות שזה גם היה תירוץ שלא להתמודד עם הקושי שבבושה
ידעת את זה! וקראת לי לגשת אליך
אמרת בעוקצנות "בואי, בואי לעשות מה שאת יודעת הכי טוב"
"בואי תענגי אותי"
אומנם ניגשתי אליך בחדווה והקלה אבל משהו בתוכי התערבל
בו זמנית הרגשתי סוג של אכזבה שמוותרת לעצמי, שויתרת
לא בטוח שעל עצם המעשה ספציפית (אולי כן ואולי לא) אבל יש בזה סוג של אמירה מסועפת
אני חוששת שבהתנהגותי אני מובילה אותך לאותם מקומות שהייתי בהם בהיבט הזה
וזה לא הייתי רוצה שיקרה!
אני דווקא אוהבת בך שאתה סופר אותי
שאכפת לך גם מהנאותיי ולא רק משלך
זה מה שמיוחד בך
בהקשר הזה מדובר במיניות, אולם, יש בזה הרבה מעבר
בהדדיות הזאת שאתה מקפיד עליה יש פשוט -
תשומת לב