הלאה....

שוחחנו בבוקר , שיחה נעימה שתוך כדי, ואחריה, התפשטה בגופי זרימה חיובית
תחושה נפלאה של פתיחות וקירבה מסויימת
מרגישה שהרגעים הללו כלכך יקרים מפז- וכך בדיוק צריך להתייחס אליהם
כמו משהו עדין ושברירי שצריך לאחוז בו כלכך ברגישות לבל ישבר, לבל יתפוגג לו..
לצערי כמו שלרוב קורה, הדברים החיוביים ומעוררי העונג מסתיימים מהר, ונאלצנו
לחתוך את השיחה באיבה..ובי נותרה איזושהי תחושת פיספוס
משהו מוחמץ שמתערבב לו עם תחושת הסיפוק למה שכבר הספקנו לאמור..
לא היו אמירות בומבסטיות,
אמירות על מכאן והלאה,
ובכל זאת...
שאלת השאלות שמנקרת במוחי מאתמול ולא נותנת מנוח, נשאלה אך לא זכתה להתייחסות הולמת
בגלל אותה סיבה מתסכלת שאילצה לעצור..

לדברייך אינך רוצה לקחת אותי למקומות שיכאבו לי נפשית בסופו של דבר,
לא נוצרה הכימיה המצופה,
ועדיין לא יכולה שלא לתהות איך אתה עדיין ברקע,
עדיין לא אומר את המילה האחרונה שתוביל לסוף
עדיין תפוס כחוט השערה,
ואני?
גם רחוקה לך, גם מורכבת לטעמך,לא מעניקה לך כמתבקש משפחה,
ואתה?
עושה את הדרך הלא קצרה אליי
אוסף ומחזיר,
במידה מסויימת משקיע מזמנך,
גם כשנדרשת לצלצל אליך ולא משיגה אותך- אין מצב שלא תחזור אלי,
גם בטוחה שאין לך בעיה למצוא לי תחליף הרבה פחות רחוק ודורש השקעה,
ישנם מי שיבואו ויאמרו, שהתשובה היא להשתמש בך,
שאולי התשובה היא סיפוק רגעי,
תשוקה,
ועדיין אפשר להשיג את כל זה במחיר הרבה יותר מוזל
במינימום "תשלום"

ובכלל גם תשוקה היא סוג של ריצוי- שהרי לא תמיד תתעורר בנו התשוקה לכל מה שזז..

ברור שגם לי יש את יכולת ההחלטה,
ברור שההחלטה כבר נעשתה,
עדיין לא נוצרו התנאים שקשרו אותי אליך בעבותות רגש שיגרמו קושי ללכת ממך
ובכל זאת אותו חוט השערה שמחבר אותך-מחבר אותי
ואולי החוט הדק הזה
הוא מן אתגר
אולי סקרנות
אולי נגלה בהמשך
ואולי נשאר עם התהיה.