הלאה....

אחרי שבועיים של חוסר בהירות ושלושה שבועות מאז שהתראנו נאמר לי שאם אתנהג יפה ביממה האחרונה
אנחנו נפגש
לא רציתי לטפח תקוות כדי לא להתאכזב
אבל קשה היה לא לצפות לזה
וציפיתי
היום המיוחל הגיע חזרתי מהעבודה בצהריים מסמורטטת לחלוטין
ולא חלף הרבה עד שקיבלתי הוראות
חצאית
ללא תחתונים וחזיה
נעלים נוחות
רחוצה
מבושמת
כשרק "תחתוני השבת של אדוני" בתוך ידי

נכנסתי להתקלח
ניסיתי לנוח כמצוות אדוני אבל לא ממש הצלחתי
רציתי שהשעה היעודה תגיע כבר
כלכך התגעגעתי אליו
כלכך

נאמר לי להמתין לצילצול
ולא לצאת מהבית קודם
התארגנתי, אבל הוא מאחר, ואני בחלון ממתינה וממתינה וממתינה

נזכרת שאחת מההוראות היתה להגיע רטובה כי זה הדבר הראשון שיבדק

וחסר לי שלא, אז מרחתי חומר סיכוך היכן שהצטוותי והובלתי את עצמי לקו מחשבה שיגרום לי להרטיב

וראה זה פלא, זה עבד! כמו משהו שאני מזמינה ומקבלת


בנתיים בן זוגי נכנס לחדר "ונתקל" בהופעתי
ושואל כבדרך אגב אם עם החצאית הזו מתכוונת לצאת
עניתי שכן והוא בתגובה התחיל לקטר איך אני יוצאת ככה, וקר בחוץ, וכו' וכו'
בכדי למנוע את תשומת ליבו אליי וליציאה המתוכננת נאלצתי להחליף את החצאית "למכנס תקני"
עשיתי חושבים והבנתי שרצוי שאתחפף מהבית לפני שמשהו נוסף ישתבש לי
לא הספקתי לצעוד הרבה כשהנייד שלי צילצל
ואדוני אהובי היה על הקו, סיפרתי לו על השינוי שנאלצתי לשנות מההוראות (העדפתי ליידע אותו שלא אחטוף על זה)

הוא כעס והחזיר אותי חזרה הביתה להביא את החצאית

לא היתה ברירה שבתי על עקביי בלב כבד וכמו להכעיס לא הצלחתי למצוא את המפתח של דלת הכניסה

התכוונתי להכנס מסביב כשזווית העין קלטה אותו במרחק מה

מחוץ לרכב, עוקב, מלווה,באופן הכי טבעי בסביבה שלי! כלכך לא שייך, אבל ברגע ההוא כאילו העולם נעצר מלכת עבורי

כאילו זה הוא ואני והאושר שלי

והעולם מסביב לא קיים!

נכנסתי הביתה דחפתי את החצאית לתיק ויצאתי החוצה

הנייד שוב מצלצל ואדוני מורה לי להכנס לתוך איזושהי כניסה ולהחליף את מכנסיי

מבצעת ושוב יוצאת לרחוב

הרכב נעצר נכנסת לתוכו כשמיד מתבקשת לשבת באמצע המושב האחורי ולפסק

ידו האחת על ההגה ויד שניה בתוכי חוקרת ובודקת רטיבות

לא ממש מצליחה להחניק את הקולות והאנחות שיוצאים מגרוני ..

שבע רצון הוא מגיש אצבעותיו לפי ודורש שאלקק אצבע אחר אצבע

ושוב חוזר על הפעולה רק שהפעם הוא טועם רטיבותי

הרכב נעצר אהובי יוצא ומגיע לכיווני דורש שאביא ישבן לכיוונו ומחדיר לתוכי פלאג

ומצווה עליי להתיישב ולדאוג שבשום מצב הפלאג לא יוצא ממני


חוזר להגה לוקח את התיק איתו הגעתי מחטט ומוצא תחתונית, תחתון חזיה כריך ושאר בלאגן אותו סוחבת בתיק המסכן הזה

את התחתונית הוא קורע לגזרים תוך שמסנן לעברי "מי הרשה לך להביא תחתונית"?

התחתונים החזיה והמכנסיים נזרקים למושב שלידו ואני ממשיכה להתחנן שיחדל מחיטוטיו שמביכים אותי מאוד

זה לא עוזר לי ומצליחה להרגע רק כשממשיך בנסיעה..

הרכב נעצר שוב, אדוני מגיע למושב שלידי, מתיישב מחבק מנשק

ואני מסתערת עליו בחיבוקים ונשיקות אבל הוא "מרגיע" אותי "אני לא הרשתי לך לחבק"!

זרועותיי נשמטות בחוסר רצון מופגן תוך כדי התנשקויות שלא מקלות עליי לעמוד בדרישתו לא לחבק..

(נסו לדמיין נשיקה ללא יכולת לחבק- התעללות בהתגלמותה!!!!!!!)

הוא אוחז בידי ומוציא אותי מתוך הרכב, נעמדים האחד מול השני ומתחבקים באטרף

ואני לא מוצאת את נפשי מרוב אהבה

כל המילים, הגעגועים החיכוכים הכעסים התלונות נשארים מאחורינו בשעות היקרות מפז שאנחנו יחד

בשעה של התלטפויות וחיבוקים...

(ושמישהו יסביר לי מדוע אי אפשר לפלחץ זמן כמו שמפצלחים חיות?????)

אני מתבקשת להישיר מבטי ממש לתוך עיניו ממרחק אפסי כמעט וזו בכלל לא משימה פשוטה עבורי והוא מודע לה ומתעקש

מ'ס נסיונות להתמקד ואני מבצעת לשניונת "הביטי אל תוך עיני ואמרי שאת אוהבת"

ואני מביטה ואומרת, ולא רק! אני מרגישה! מרגישה בכל נפשי ומאודי, מרגישה בכל נים ונים שקיים בי שאוהבת!

ואז הוא יורה אמרתי לך שאני אוהב אותך? (אלפי זיקוקים מתפוצצים לי במוח)

(הוא אמר, כן, אמר בפון במייל אבל מעולם קודם לא אמר מולי!!!!!!) אני לא יכולה לעמוד בזה, זה חלום חלום חלום

בפרץ הזה הוא מפשיט אותי , ככה באמצע המדבר
ומוליך אותי לעבר גבעה קטנה "מעוטרת" בעשבים שוטים

אני מושלכת אליה ככה כמו שאני והוא גוהר מעליי במלוא גובהו ועוצמתו ממעל שמים ומשב הרוח על גופי

ואני לא מבקשת כלום לעצמי יותר רק שהרגע יקפא

אבל החגיגה הסתיימה והוא מתרומם ממני והולך להביא...אוי לא רוצה לראות מה

בידו האחת הוא אוחז רצועה ואני מתחננת על נפשי אבל כלום לא עוזר

ההצלפה הראשונה כלכך מפחידה שאני לא מסוגלת לאפשר לו להמשיך

אני אומרת שלא רוצה והוא בתגובה אומר - ברור שאת לא רוצה, מצידך כל דבר את לא רוצה

ההצלפות נמשכות ואני מתפרקת לרסיסים

הוא מניח לי מעט וחוזר להרגיע מלטף, מנשק אוהב

מסייע לי לקום על רגליי ניגשים סמוך לרכב, הוא קושר את ידיי כך שלא יכולה לזוז מילימטר

גם שיווי משקלי לא ממש באחריותי כבר ואני מושלכת לאדמה ללא שום יכולת לסייע לעצמי להתרומם

אני מתחננת שיניח לי, שישחרר, והוא בתגובה דורש שאנשק את נעליו המאובקות

מנסה לקום ולא מצליחה

אדוני מתעקש שאקום בכוחות עצמי אבל אין מצב שיכולה

אין מצב שזה בכלל אפשרי

הוא מבין בעצמו שזה לא ניתן ומסייע לי לקום....

מושיט ידיו לעבר פיטמותיי ומורה לי להגיש לו בדיוק לאצבעות

ואני מבינה מה עומד להתרחש, קרבה עם פיטמותיי ונסוגה

קרבה ונסוגה

ההתמהמהות שלי גורמת לו להרים את רצועת ההצלפות בתנועת איום

ואני מתקרבת כמו שדרש רק שלא אצטרך "לטעום" את ההצלפות של קודם...

חגגת 38?

כעת את סופרת 38 לחיצות על הפיטמות

ועם כל לחיצה את אומרת- אוהבת אותך

במ'ס 25 נשברתייי

נכנסנו חזרה לרכב, הוא הלביש לי אטב על הדגדגן משך בשערות ערוותי בחוזקה

ובדק רטיבותי

כן, הייתי רטובה לשביעות רצונו

המשיך עוד 5 לחיצות בפיטמות שהוציאו ממני צרחות עד לב השמיים

נותרו 8 לחיצות שאותם אדוני המיר בנשיקות

אוךךךךך רק המחשבה על 8 הנשיקות

אין אין אין עליהם



אין עליו

אין עלינו

והשאר משאירה לדמיונכם