הלאה....

חלק בי רוצה לרוץ לגמוע להספיק
וחלק אחר חושש מבולבל מתלבט
רצף האירועים שחוויתי מהרגע ההחלטה להשאר לו או לחדול לא נתן לי מספיק זמן להתמודד כראוי
לכאוב לעכל ולהוציא החוצה
גם אם כן - נותרו שרידים אותם שרידים שעדיין גורמים לי לדרוך במקום ומונעים ממני לסגור את הדלת לחלוטין כדי לצעוד במסלול אחר
התנודות במצבי הרוח מהכיוון הכי לא צפוי הבכי הזה שמגיע מבלי לבקש רשות המחשבות והזכרונות מוכיחים לי שההשלמה החוזק ותחושה שהתגברתי הם רק לכאורה, רק אשליה זמנית..
ובתוך ים העצב הסערה והבלבול צריכה להתמודד מעל הכל עם ההכרה שגם אם היה נדמה לי שאני יקרה לו , שהקשר הזה נחוץ לו,כנראה שלא מספיק
לא מספיק כדי לבוא לקראתי
כדי לנסות לראות בתוך אותה עקשנות בלתי מוצדקת שלו איך אפשר להתגבר ולפתור כדי לא לאבד את הקשר שהושג בעמל כה רב.

חשבתי שמחמאות הן סוג של חנופה
ואתמול גיליתי שלא רק...
היה לי נעים לשמוע שאני יפה בעיני מישהו
אבל דווקא מהמקום הזה המרומם הזדחלה לה התחושה שלמרות המעלות שמישהו אחר מנה בפניי
לא עמדה לי הזכות להשאר במקום שרציתי עם מי שרציתי וכפי שרציתי.