סיוט כאוטי

רקום לי רבדים מּכמיהֹות, אעמוד מולך ברגליים רועדות.

בעודי יחפה, אתבונן בשכבות נפרמות;

אכזבות כשיערות שיבה לשאול צונחות.

מעטפת צמר רקומה מחוויות עייפֹות, חוטי זיכרונות

ראש עטור בלבן, פטור מחויבויות—

לא הותיר חרטה מעיקה,

ראש מנוסה אינו נשבר ממחשבות על עבר; הוא עבר.

לא אביט שוב לאחור, שכבותיי מותשות ממרדפים

אף כי נפשי מאיימת לצנוח, בין שדות פרחים שגידלת— אלו מוגנים.

אפצע עצמי כל הדרך לחופש, כואבת מבעד רוך קוצים

בכל רמ"ח איברים, אֶחיה את הרגע בו אשכח מה לשכוח.

לא נאחֶזת בצלקות עבר, לא שומרת בלבי אכזבות

לא אוסיף לקטוף עֲלֵי כותרת לְספר הזיכרונות.

הבטחות רבות, במקור לא נרקמו לחלומות מנוּפַצים של אחד

מילים ריקות נפרמות אחת־אחת.

אני האחת החדלה לרדוף אחריהן, רק אותן; אותך

בלה, יְחֵפָה ומדממת ארדוף אותך—

עד לרגע שבו זוג רגליים יבגדו בי, עד לרגע שאַפסיק;

אך רק אני, תמיד ארדֹוף

אותי.

כואב לי הגב.