סיוט כאוטי

Will never be unfunny to me 

למה מנוי ל23 שעות 

למה לא ל24

תמיד אומרים שעוד אחד לשנה הבאה, זה רק הגיוני

זה מרגיש כמו מורה מעצבנת שנתנה לך ציון 99 ואלוהים רק יודע כמה חולני צריך להיות כדי להימנע מלעגל 99 ל-100, ובכלל; איך לעזאזל מפסידים נקודה אחת במבחן? אייתתי את השם של עצמי לא נכון?

בכל מקרה אני מעדכנת אתכם אחרי היעדרות ארוכה מהבלוג-

גברים היו והינם עוד מי שופכין

אם אתה גבר ולקחת את המשפט הנ''ל באופן אישי ונפגעת- 

א. אתה חלק מהסיבה לכך

ב. נשמע כמו בעיהשך

ג. יפית

שנה טובה חברים, 2033 תיהיה השנה שלי אני מרגישה את זה

זוכר שהתדיינו לראשונה לגבי איך מגדירים אהבה?ואמרתי לך שאהבה היא בחירה?

אז אני תוהה איך הייתי מגדירה אותה כיום

אחרי כל מה שקרה לאחרונה, יש לי אישור להיות טיפה קטנונית

ואני בטוחה שזה ישמע נוראי לאוזניים שלא חוו את הצליל הרפטטיבי של שבירת הבטחה 

ולעיניים שלא נאלצו להביט בגבם של אלו שכלכך קיוו שיישארו 

זה פתטי, אך עדיף מצביעות

חלק בי מקווה לראות אותך נכשל אם נדבר בכנות.

חלק בי מקווה שתקבל את מה שמגיע לך, והחלק הזה מאמין שמגיע לך לא למצוא אהבה אמיתית לעולם 

אמרתי לך שאהבה היא בחירה, ואני בוחרת להפסיק להיות כזו אמהית, מכילה 

נמאס לי להשתיק ולבלוע כמו רעל את החלק ההוא בתוכי שרוצה שיהיה לך רע 

נמאס לי להיחנק ולהגיד "אני מבינה" כשאני רק רוצה לצרוח ולשבור דברים

אני רוצה להיכנע לחלק הזה שרוצה להחריב כל מה שבא עימי במגע, החלק הזה מופנם כל-כך עמוק בתוכי 

אמרת לי שאתה מעריך בי את הרוך, את הנעם ואת היכולת לראות את העולם בכמה מימדים יותר מכולם

אבל החלק ההוא, זה שרוצה להביט בך מלמעלה בזמן שאתה נאבק על פני האספלט- הוא גובה מחיר ממני; הוא מתעמר בי וממלא אותי טינה

כי הנוחות של אלו שסביבי באה על חשבוני, אני מרשה לכם לרמוס את הגבולות שלי כי הקול ההוא משכנע אותי ש-לי; אסור שיבוא

אסור לי לרצות, לבקש- לקבל; לדרוש 

לדרוש שיכבדו את הגבול שהצלחתי לתקשר בהתחלה- אבל כל ה... נחמדות שלי... ההכלה

מצטיירים לחלקכם לפעמים כחולשה

סליחה על הרנט הרי זו אמורה להיות פואטיקה ספרותית או שירה מלגלומנית- אבל אם נהיה רגע כנים אנשים מאז ומתמיד העדיפו תה על פני סילביה או קפקא. נו שוין🦭 אז אם בכנות עסקינן אדבר בפתיחות(כאילו שעד עכשיו הייתי כזו מסתורית):

זה פשוט שלפעמים אני מרגישה שאתם דוחקים אותי לפינה- דוחקים בי עוד ועוד ואז מתפלאים כשאני נושכת בתגובה

ואני לא מאשימה, בטוח זה משהו בי ובאיך שאני מאפשרת, זו אשמתי- אולי אני לא תקיפה מספיק עוד בפעם הראשונה

כשעל אף שאמרתי מה כן ומה לא, אתם מנסים אותי ובודקים אם למרות זאת מותר 

זה ישמע מעורר רחמים אבל אתם חייבים להבין

אני גדלתי בבית שבו היה לי אסור לשמור על הפרטיות של עצמי

חשיבות רצונותם של כולם עלתה על זו שלי, הצרכים הבסיסיים שלי היו בתחתית שרשרת המזון

ולזה שבחרתי לאהוב- אני פונה אליך בגוף שני רבים כי זה לא רק איתך, זה גם עם אלו שהיו כאן לפניך ולצערי כנראה גם עם אלו שיהיו אחריך 

אני חיה את אותו הדפוס מאז שאני זוכרת את עצמי, איזו טרגדיה; בחורה כה חכמה 

ועדיין - כמו מטומטמת נותנת לקול חיצוני שהופנם - לשכנע שלכולם בעולם, מלבדה; מגיעה אהבה, כן- אפילו לך.

אולי זה אוראנוס שעוד לוקח לעצמו את הזמן כשהוא עובר בבית השביעי שלי של זוגיות וקשרים קרובים

אולי זו אני שממשיכה ללנסות ולגרום לאנשים שלא רוצים אותי לשנות את דעתם, כאילו נענית לאתגר ביני לבין עצמי

מה אני מנסה להוכיח? מה אני מנסה לתקן?

על איזה פצע אני ממשיכה להדביק פלסטר עם ציורים, איזה חלק לא מעובד של תקופת הילדות שלי אני מנחמת?

אני לא מתחננת, אני נותנת להם ללכת

אין לי זמן לשכנע כשאני מרוקנת מלתת יותר מדי מוקדם מדי

בלהיות תמימה מדי, בלאכזב את עצמי, כי אני נאיבית

מאמינה שכל חיבור הוא כמו מראה, שלכולם יש לב כמו שלי 

מסרבת להפנים שרוב בני האדם רוצים הרבה מהכל

מעדיפים לשחרר מוקדם מדי

אבל אני? 

"כל שאי פעם שחררתי, נושא על גבו את סימני הציפורניים שלי"

אני ביום יום:

מלכה סדיסטית חסרת רחמים

אני בלילה:

חולמת שכולם כועסים עליי ומתעוררת בוכה🫡

למה דברים כל-כך מטרגרים אותי

למה זה שהוא הולך לישון בפעם השניה בלי לחבק אותי גורם לי להיכנס לסשן של טריגר עצמי לצאת לסלון כדי לבכות בלי להעיר אותו

למה אני צריכה שיחבקו אותי כשאני ישנה, לא כאילו אני רעבה למגע

אבל עדיין זה גורם לי לתהות

אני מחפשת תירוץ לבכות או שזה באמת יושב לי על איזו נקודה?

זהו