סיוט כאוטי

אם הייתי מתוודת בפניך על דברים שעשיתי, היית נשאר איתי?

קונסטלציית מזל תאומים מטלטלת את שפיותי מצד לצד, בין הקוטביות המלאכית והשטנית. הבודהה,
והמחשבות הפולשניות שלי.

בזרועות לוציפר אני מוחה דמעה שקטה.
מייחלת לאהבתה של קרס.

אבל אני — סדין לבן
מוכתם בדם.
אני חווה ולילית בגוף אחד;

באותה הנשימה אני נזירה.
אבל הם מעולם לא ראו בגופי מקדש.
ואף על פי כן, אני עדיין מתפללת...
מייחלת שיפסיק
משתמש בי ושוכח
לגרון הזה מחוברת גם נשמה
החור המועדף עליו מעלה בי בחילה
הקיבה שלי שורפת אבל אני הכי יפה כשאני שקטה.

זה קורה לעתים קרובות יותר משתוכל לתאר לעצמך, לרוב כשאני לוגמת היישר מבקבוק של 40 אחוז כוהל; לעתים קרובות אף יותר כשאני רוכבת עליך, בוקרת הפוכה

תבין, אני גונחת אך אגרופי קפוצים,

אני נושקת ואז סוטרת,
באותה הנשימה אני שונאת אבל גם אוהבת.
נופלת... ונשברת.

אנחנו הפכים קוטביים, מתרחקים, נמשכים ומשלימים. תחת רחמייך הריאות שוב מתמלאות חמצן, אופוריה שמרגישה כמו מנת סם.
אבל אני... אני אדרנלין.
פרץ של דופמין.
המפתח לשפיות הארורה שלך.

את הנשמות שלנו לא ניתן היה להציל, גם לא בעזרת באר מלאה מים קדושים —

כשאבות אכלו בוסר,
ובנים רק רצו להיות להם לגאווה.
אבא בוכה על בן.
בן בוכה על "אבא".
מביטים מעלה, בשיניים רקובות,
וחטאים מלאים בכוונות טובות.
 

ואני חולה. פסיכוטית, לפעמים — והתקפי הפאניקה שלי תמיד תופסים אותי בזמן הלא מתאים, לעיתים תכופות אף יותר כשאני מתפרקת על רצפת חדר האמבטיה שלך.

אתה אומר שאני מתגרה יותר מדי, שאני נאנחת חזק מדי, שאני מושכת אותך קרוב יותר אליי, שתתמכר; אני משגעת אותך, ולבסוף אני ארחיק אותך.

תבין, זה לא מקרי שאתה מוצא עצמך על הברכיים, לא מבין למה, או על מה בדיוק אתה מתחנן בפניי, כי עכשיו? עכשיו אני רודפת אותך.
שולטת לך בפנטזיות הארוטיות,
החך שלך מתמלא בטעם של זיכרון, בירכיים שלי מתהדקות חזק יותר בזמן שאני צורחת את שמך.
השיניים כואבות מהכחשת אובדן. חורבן.

זה הכל תאווה, קנאה.

אתה חייב להפנים — החטא הגדול ביותר של גברים?

הוא הגאווה.

אבל הרי בסוף כולכם תתאבלו עליי כשתגיעו לפורקן.

 

מעולם לא למדתי איך להיות סירת מפרש.
איך להתמסר לרוח.
איך להרגיש בבית בתוך הלא־נודע.
איך להישען על מה שכל הזמן משתנה.

אני צוללת.
לשם נועדתי.
מעבר לשחפים,
מבעד לאור המתפזר על פני המים,
שם הקולות עוד נשמעים.
אני שייכת למעמקים.
אל המקום שבו המים נעשים דחוסים,
והאור נבלע בשלמותו.

הגוף שלי נבנה כדי לעמוד בלחץ
אבל הוא גם הפך אותי לכבדה;
אין בכך דבר חינני.

אין מפרשים לבנים
כמו וילונות ברוח
הלוכדים את זהבה של שעת בין הערביים.
אין רומנטיקה הנגלית מן החוף
אני לא רוקדת עם הגלים.
אני נעלמת תחתיהם.
בדממה מכוונת.

עם שקיעת השמש
אני עוזבת את הנתיבים שנועדו למפרשים לבנים.
ומתמזגת עם הנתיב שבאמת נועד עבורי
הרבה לפני שמישהו בכלל הבחין
שכבר לא הייתי שם.

במבט מלמעלה,
היית יכול לחשוב
שהים לקח אותי;
עוד אבדה שנבלעה מתחת לפני השטח.
עוד אבדה שכבר שייכת למעמקים.
היית בטוח שאני טובעת.
כאילו אני זו שזקוקה למושיע
בזמן שאינך מסוגל אפילו להבחין
שסירת המפרש היקרה שלך
כבר שקועה עד מחציתה

אני יודעת איך לשרוד כאן.
אני מכירה את החשיכה
ויודעת מה היא חובאת בתוכה.
אולי איני מה שחשבת שאתה צריך
אבל ההרס שהכאוס שלך הותיר אחריו
כבר אינו באחריותי.

כי מעולם לא למדתי
איך להשתלב לצד סירות מפרשים.
אבל אני יודעת איך להיות צוללת
זו הדרך היחידה
שבה אני יודעת להיות אני.

בכנות מבאס קצת שקיבלתי מנוי לשבוע חינם ולא ניצלתי אותו(כמו גברים שבטוחים שנשים מתות לנצל אותם בגלל הכסף שאין להם)

אבל יום אחרון במקרה

אז כן אעדכן קצת.

אני עוד שבריר שניה מחליפה קידומת, אני מאחלת לעצמי לקראת גיל 30 שאצליח להינות ולהחזיק את עצמי sober.

בחודשים האחרונים שוב איבדתי רצון לתקשורת עם העולם ועם אנשים בכלל. אני לא חושבת שזה דכאון, אני מרגישה שזה פשוט הקש ששבר את הקאמל טו- אני מרוקנת מבני אדם. 

יש תוכניות, יש רצון לעשות, צריך להיסגר על כיוון 

לחוצי חתונה היחידים הם אנשים סביבי אשר לחוצים על חיי האהבה הלא קיימים שלי(צריך להזכיר לכולם שהייתי בת זוג מושלמת לכל גבר שצילק לי את הנפש, הם יעידו על כך בעצמם)

אבל מרגישה שהבחירה שלי בגברים נובעת עדיין מתוך טראומה שלא החלימה, והרס עצמי. אז נאלצת לוותר

 

אני מקווה שאחזור לכתוב כמו פעם, שהתשוקה שלי לביטוי עצמי תחזור לבעור בתוכי.

 

בשלב הראשוני יש איפוק. לא נלהבות, לא חשיפה מלאה. ניהול קצב. שמירה על מרחק סביר. הכול מדוד. לא כי אין עניין אלא כי יש מודעות למשקל של עניין.

הבדיקה היא שקטה: אם אין עקביות, אני הראשונה שנעלמת... אך אם החלטתי שאני מספיק מסוקרנת כדי להישאר; משהו משתנה.

ההשקעה נעשית רצינית. לא חצי ולא זמנית. יש סבלנות. יש נכונות להתמודד. יש נטייה להמשיך לתת את ה-100% גם כשאני נשחקת.

ההתנדפות, בשלב זה, כבר לא פשוטה.

עכשיו יש מחויבות פנימית להחלטה שכבר התקבלה. אם משהו הוגדר כמשמעותי, הוא לא מתבטל בקלות. גם אם דברים משתנים, אני זו שנשארת סטטית.

אני כל-כך טובה בלהיות מחושבת בתחילת הדרך, כמה שאני מנותקת; זה לא אמור להפתיע כשזה ברור לכל אחד שמדבר איתי דקות ספורות- שמנגנון הויסות האהוב עליי הוא אינטלקטואליזציה.

ניסיון למנוע מצב שבו המחיר הרגשי גבוה מהתועלת.

הנטייה היא להימנע מהשקעה חד־צדדית. אבל אם אני כבר מושקעת, הסבירות לעזוב נמוכה.

המשאבים שלי יקרים מכסף, אין אצלי 50 אחוז

יש 100 אחוז גם כשאני על 20, אני אעדיף להמשיך להיאחז גם כשזה גומר אותי, עד שמספיק גורמים מאלצים אותי לשחרר

נכון, לא כל תקרית שתבוא בדרכי חייבת להיות זהה לקודמות, אבל הבעיה היא שכבר מההתחלה אני רואה את הסוף,

אבסורדי שאני עדיין מקווה להצליח לייצר את אפקט הפרפר בזמן שאני עושה את אותה פעולה בידיעה שהתוצאה לא משתנה.

Will never be unfunny to me 

למה מנוי ל23 שעות 

למה לא ל24

תמיד אומרים שעוד אחד לשנה הבאה, זה רק הגיוני

זה מרגיש כמו מורה מעצבנת שנתנה לך ציון 99 ואלוהים רק יודע כמה חולני צריך להיות כדי להימנע מלעגל 99 ל-100, ובכלל; איך לעזאזל מפסידים נקודה אחת במבחן? אייתתי את השם של עצמי לא נכון?

בכל מקרה אני מעדכנת אתכם אחרי היעדרות ארוכה מהבלוג-

גברים היו והינם עוד מי שופכין

אם אתה גבר ולקחת את המשפט הנ''ל באופן אישי ונפגעת- 

א. אתה חלק מהסיבה לכך

ב. נשמע כמו בעיהשך

ג. יפית

 

שנה טובה חברים, 2033 תיהיה השנה שלי אני מרגישה את זה

זוכר שהתדיינו לראשונה לגבי איך מגדירים אהבה?ואמרתי לך שאהבה היא בחירה?

אז אני תוהה איך הייתי מגדירה אותה כיום

אחרי כל מה שקרה לאחרונה, יש לי אישור להיות טיפה קטנונית

ואני בטוחה שזה ישמע נוראי לאוזניים שלא חוו את הצליל הרפטטיבי של שבירת הבטחה 

ולעיניים שלא נאלצו להביט בגבם של אלו שכלכך קיוו שיישארו 

זה פתטי, אך עדיף מצביעות

חלק בי מקווה לראות אותך נכשל אם נדבר בכנות.

חלק בי מקווה שתקבל את מה שמגיע לך, והחלק הזה מאמין שמגיע לך לא למצוא אהבה אמיתית לעולם 

אמרתי לך שאהבה היא בחירה, ואני בוחרת להפסיק להיות כזו אמהית, מכילה 

נמאס לי להשתיק ולבלוע כמו רעל את החלק ההוא בתוכי שרוצה שיהיה לך רע 

נמאס לי להיחנק ולהגיד "אני מבינה" כשאני רק רוצה לצרוח ולשבור דברים

אני רוצה להיכנע לחלק הזה שרוצה להחריב כל מה שבא עימי במגע, החלק הזה מופנם כל-כך עמוק בתוכי 

אמרת לי שאתה מעריך בי את הרוך, את הנעם ואת היכולת לראות את העולם בכמה מימדים יותר מכולם

אבל החלק ההוא, זה שרוצה להביט בך מלמעלה בזמן שאתה נאבק על פני האספלט- הוא גובה מחיר ממני; הוא מתעמר בי וממלא אותי טינה

כי הנוחות של אלו שסביבי באה על חשבוני, אני מרשה לכם לרמוס את הגבולות שלי כי הקול ההוא משכנע אותי ש-לי; אסור שיבוא

אסור לי לרצות, לבקש- לקבל; לדרוש 

לדרוש שיכבדו את הגבול שהצלחתי לתקשר בהתחלה- אבל כל ה... נחמדות שלי... ההכלה

מצטיירים לחלקכם לפעמים כחולשה

סליחה על הרנט הרי זו אמורה להיות פואטיקה ספרותית או שירה מלגלומנית- אבל אם נהיה רגע כנים אנשים מאז ומתמיד העדיפו תה על פני סילביה או קפקא. נו שוין🦭 אז אם בכנות עסקינן אדבר בפתיחות(כאילו שעד עכשיו הייתי כזו מסתורית):

זה פשוט שלפעמים אני מרגישה שאתם דוחקים אותי לפינה- דוחקים בי עוד ועוד ואז מתפלאים כשאני נושכת בתגובה

ואני לא מאשימה, בטוח זה משהו בי ובאיך שאני מאפשרת, זו אשמתי- אולי אני לא תקיפה מספיק עוד בפעם הראשונה

כשעל אף שאמרתי מה כן ומה לא, אתם מנסים אותי ובודקים אם למרות זאת מותר 

זה ישמע מעורר רחמים אבל אתם חייבים להבין

אני גדלתי בבית שבו היה לי אסור לשמור על הפרטיות של עצמי

חשיבות רצונותם של כולם עלתה על זו שלי, הצרכים הבסיסיים שלי היו בתחתית שרשרת המזון

ולזה שבחרתי לאהוב- אני פונה אליך בגוף שני רבים כי זה לא רק איתך, זה גם עם אלו שהיו כאן לפניך ולצערי כנראה גם עם אלו שיהיו אחריך 

אני חיה את אותו הדפוס מאז שאני זוכרת את עצמי, איזו טרגדיה; בחורה כה חכמה 

ועדיין - כמו מטומטמת נותנת לקול חיצוני שהופנם - לשכנע שלכולם בעולם, מלבדה; מגיעה אהבה, כן- אפילו לך.

אולי זה אוראנוס שעוד לוקח לעצמו את הזמן כשהוא עובר בבית השביעי שלי של זוגיות וקשרים קרובים

אולי זו אני שממשיכה ללנסות ולגרום לאנשים שלא רוצים אותי לשנות את דעתם, כאילו נענית לאתגר ביני לבין עצמי

מה אני מנסה להוכיח? מה אני מנסה לתקן?

על איזה פצע אני ממשיכה להדביק פלסטר עם ציורים, איזה חלק לא מעובד של תקופת הילדות שלי אני מנחמת?

אני לא מתחננת, אני נותנת להם ללכת

אין לי זמן לשכנע כשאני מרוקנת מלתת יותר מדי מוקדם מדי

בלהיות תמימה מדי, בלאכזב את עצמי, כי אני נאיבית

מאמינה שכל חיבור הוא כמו מראה, שלכולם יש לב כמו שלי 

מסרבת להפנים שרוב בני האדם רוצים הרבה מהכל

מעדיפים לשחרר מוקדם מדי

אבל אני? 

"כל שאי פעם שחררתי, נושא על גבו את סימני הציפורניים שלי"