סיוט כאוטי

אחרי שאתמול התנגדתי בכוח למשהו בקשירה, אכלתי מכות רצח כי הוא רצה לגרום לי לבכות והתעצבן כי לא משנה כמה הוא התעלל בי פשוט לא נתתי לו את הסיפוק שבלראות אותי בוכה או מפיקה תגובה כלשהי;

הלכנו לישון בארבע וחצי בבוקר והתעוררתי היום באחת בצהריים, צבענו יחד את הבית שלו ויחסית לשני אוטיסטים עם מוטוריקה עדינה כמעט לא קיימת עשינו עבודה ממש מוצלחת

שינוי הרגלים גרוע כמו התנקות מסמים, אבל אני בחורה מלוכלכת;

ככה הוא אמר אז כשתפס לי ביד אחת את השיער ובשניה את הגרון. איך הדברים הכל כך פשוטים בחיים מהווים לנו את הקושי הגדול ביותר,

איזה טבע מגעיל יש לנו לקחת פעילויות יום יומיות ולהפוך אותן להתמכרות מחרידה שאפילו אם אין אלוהים אנחנו מתפללים שמישהו ישמע. 

כמו שכבר הזכרתי, אני לא בחורה אובדנית, אני רק מלאה במחשבות כאלו. פחדנית, אפילו מיכל של כדורים לא הרדים אותך לנצח

אולי כדי להצליח לישון לנצח אני צריכה להיות יפהפייה, ולחכות לאיזה נסיך מזדיין שיבוא וינשק אותי. אני מנשקת צפרדעים ונדמה לי שזה הכי טוב שאני יכולה, או שאני סתם נתקעת עם חמורים במקום לדהור על סוסים לבנים. בינתיים, הדבר הלבן היחידי שהצלחתי להשיג זה מה שעולה לי דרך האף למוח ומעיף אותי קיבינימט. 

נשבר הזין, עפתי לשטוף את עצמי עם גלון אקונומיקה בריח לימון ועל הדרך לבדוק אם פיטר פן במקרה ממתין לי מחוץ לחלון.

I'll fucking do it again tho idc

בתוכך יש שני זאבים(שניהם לא בקו השפיות)

אני לא מבינה אבל מה הבעיה שנהיה חברים טובים נעשה סמים יחד נשתה נצא מחזיק ידיים בפומבי נזדיין חמישים פעמים ביום בכל מקום אפשרי נדבר מלא נישן מחובקים אבל בתור חברים ולא בני זוג

ובכל זאת שלא תשכב עם אף אחת אחרת 

באמת

זה הדבר הכי הגיוני לעשות כאילו...

כשעידן חזר מצוק איתן, השעה הייתה 17:48

אימא שלו בדיוק טיגנה שניצלים במחבת בפעם השנייה —

הם נשרפו לה קצת כשנכנס בדלת והניח את הקיטבג לצד הכניסה.

43 ימים, זה כל מה שלקח לעידן כדי כמעט ולשכוח איך ריח של שמן לטיגון מריח

43 ימים כדי לשכוח כמה נעים הוא ריח הבישום, או איך מגע מוכר מרגיש.

"בוא, שב!" קראה לעברו אמו, שהפילה את המזלג מהתרגשות

"אתה רוצה חומוס עם השניצלים יפֶה של אימא?"

אבל עידן המשיך לבהות בחלל החדר,

ולפני ששם לב, השולחן מילא עצמו בסלטים ובכל מיני דברים שהריחו טוב.

"קורל תכף תגיע, כדאי שתתקלח לפני,"

הוסיפה אמו בזמן שהמשיכה למלא את השולחן, כאילו הרגע חזר עידן מאושוויץ, ולא מהמאּסֵף של אגד.

את האמת? הוא אפילו לא היה כל כך רעב,

אך המשיך לדחוף אוכל לפה סתם כי התחשק לו.

הוא הביט במסך הענק שהיה תקוע בפינת הסלון;

הייתה משודרת איזו תוכנית על לווייתנים בנשיונל ג'אוגרפיק

'דורק היה אוהב את זה', חשב לעצמו.

דורק היה המ"פ של עידן, אף אחד לא באמת קרא לו בשמו האמיתי, 'אלכסיי'.

כולם קראו לו דורק כי אין מצב שלא הייתה לו חפיסת קלפים בכיס האחורי של מדי א'.

כשדורק גסס לידו, עידן לא בכה.

רק היה חבל לשניהם מאוד, שלא יצא להם לאכול יחד את השניצל של אימא שלו.

"פיזדייץ, עם הטונה השרופה הזו", נזכר איך אלכסיי היה רוטן.

43 ימים כדי לשכוח איך זה לישון בלילה.

43 ימים כדי לשכוח מה זה תחליב רחצה.

"אתה עייף? "קטעה אמו של עידן את קו מחשבתו.

— לקחו לעידן 43 ימים כדי להניח את ראשו בין ידיו, וסוף כל סוף לפרוץ בבכי.

אני חייבת ללמוד איך להיות פחות רכושנית 

לא הגיוני שאני מרגישה שבא לי להקיא מסטרס בכל פעם שאדם שאני ממש קרובה אליו מוצא חברים חדשים/נכנס לזוגיות 

אני חושבת שזה מטרגר את חרדת הנטישה שלי, להרגיש איך שהם מתרחקים

גורם לי להרגיש מוחלפת

צריכה לעבוד על התחושה הזו

שבוע טוב שיהיה

כמו שלושת החזירונים,

עברתי 3 שלבים.

כשהזאב שבר אותי בפעם הראשונה

הייתי עשוייה מקש

בניתי את עצמי חזרה מהאבק שבאדמה,

והפעם השתמשתי בעץ.

פתחתי בפניו את הדלתות בפעם השניה

רק בכדי שירסק אותי שוב;

הוא שבר את התמונות בביתי

הרס כל מה שהיה בפנים

אך הפעם הזו,

הוא כבר לא יוכל להיכנס.

כמו החזירון השלישי-

אני כבר בניתי את עצמי מלבנים משובחות

הוא לא יוכל לחדור,

החורים מלאים

הכל אטום היטב

הבית חזק ויציב,

והוא יוכל לנשוף כמה שרק ירצה;

הדלתות נעולות

וביתי ריק בפנים.